מוקדש לונדה, המורה לתנ"ך...

"קח", היא אומרת ומושיטה לו את החלב. "מה זה?!" צעק עליה
"ביקשתי מים! מה זה הדבר הזה?!" "זה חלב..." היא לחשה, היא
הייתה לחוצה ועצבנית, לא היה לה כוח למצביאים רגזנים ולחוצים,
למה הוא כועס עליה?! בסך הכול היא עושה לו טובה, אולי.
הוא שתה את החלב, היא הסתכלה עליו בריכוז עד ששתה הכל. "טוב,"
הודיע לבסוף "אני עייף, רצתי עכשיו ברגל כל הדרך מהקישון, אני
רוצה לישון קצת." היא קמה מהר וסידרה לו מיטה בסלון. בלי להגיד
תודה או לילה טוב הוא נשכב והתכסה.
היא חיכתה בסבלנות עד ששמעה את הנחירות שלו, היא החזיקה ביד את
היתד, החזיקה חזק. כף היד שלה נהייתה רטובה מהזיעה והלב שלה
פעם כל כך חזק, היא פחדה שהוא יתעורר מדפיקות הלב. אבל הוא לא
התעורר. היא התקרבה אליו על קצות האצבעות, בשקט בשקט, שלא
יתעורר. הלב שלה פעם עוד יותר חזק ועוד יותר מהר ממקודם. היא
נעמדה מעליו, הזיעה שוטפת אותה, והיא כולה חיוורת ורועדת, "אני
חייבת לעשות את זה" היא לחשה לעצמה.
היא הרימה את היתד מעל הראש שלו. הוא ישן כמו תינוק, לא, לא
כמו תינוק, היא חשבה, תינוק לא יכול להיות כל כך מרושע! רק
מפלצת יכולה להיות כל כך נוראה! כן, הוא לא ישן כמו תינוק, הוא
ישן כמו מפלצת! ועם המחשבה הזאת בראש שלה היא הורידה בחוזקה את
היתד. תקעה אותה עמוק בתוך הרקה שלו, הדם נזל, סיסרא גנח, היא
הרגישה איך הכל מסתובב מסביבה, הכל נהיה שחור, יעל התעלפה.