בסין העתיקה של לפני 2500 שנה, הייתה ממלכה גדולה וחזקה.
ובממלכה הזאת הייתה נסיכה יפיפייה, קראו לה מי-פאנג, היא הייתה
חזקה ואמיצה יותר מכל גבר בממלכה ופיקדה על צבא חזק של המלך.
ביום בהיר אחד וללא אזהרה מוקדמת, הותקפה הממלכה השלווה על-ידי
אויב נוראי ואכזר. מפקד הברברים הידוע לו-ציו. לו-ציו שרף
כפרים ורצח תושבים, ועורר מהומה נוראה בארמון המלכותי. הקיסר
היה אובד עיצות, מה ניתן לעשות נגד אויב נורא שכזה? עד שקמה
הנסיכה מי-פאנג, ובקול בוטח וחזק אמרה "אני אלך." כל עיניי
היועצים והשרים הופנו אליה, דממה השתררה באולם. כולם חיכו
להסכמת הקיסר. "בסדר" אמר לבסוף "קחי את הצבא שלך וצאי לקראת
האויב." מי-פאנג הרכינה את ראשה ובכבוד ופנתה לצאת. "אני מבקש
ממך" הוסיף הקיסר, מי-פאנג הסתובבה "שתחזרי בשלום. למען
כולנו." הוא הביט עליה במבט מלא משמעות. "אני מבטיחה אבא" היא
אמרה ויצאה מהארמון.

עוד לפני שזרחה השמש כבר הייתה מי-פאנג מוכנה לצאת עם צבא של
500 גברים חסונים בעקבותיה. הם רכבו כל היום וכל הלילה ללא
הפסקה וללא עצירות, דרך עמקים ומעל נהרות, מתאמצים להשיג את
לו-ציו במהירות, אך עד ערב היום השני כבר היו כולם מותשים
מהמסע, שלא הייתה ברירה והיו חייבים לעשות הפסקה. "נעצור פה
ללילה." אמרה מי-פאנג.

מי-פאנג וצבאה לא ידעו שהמעיין בקרבת המחנה שלהם הוא מעיין
פלאי, ושבין מימיו הצלולים גר דרקון קסום. לכן, תוכלו לתאר מה
רבה הייתה הפתעתה של מי-פאנג לגלות דרקון לידה בזמן שהתרחצה
במעיין.
"שלום לך, מי-פאנג." אמר הדרקון בקול רך ומרגיע. היא הביטה
אליו ולא יכלה לענות. "אני יודע לאן את הולכת מי-פאנג. והרי
שנינו יודעים שאין לצבאך הקטן סיכוי נגד עשרת-אלפים החיילים של
לו-ציו."
מי-פאנג הישירה אליו מבט תקיף אך קולה רעד "אנשי יכולים לעמוד
מול כל צבא בעולם." הדרקון צחק לעצמו ברכות "ואני יכול לעזור
לך. חוכמה וערמומיות שווים יותר מהכוח." מי-פאנג שתקה לרגע ואז
שאלה "ואיך בדיוק תוכל לעזור לי?" הדרקון לא ענה ורק הניח בידה
סכין קטנה ומבריקה. מי-פאנג בחנה אותה מקרוב, היא הייתה כחולה
ונוצצת וחרוטים עליה סימנים כתב עתיק. "ואיך זה יעזור לי?"
שאלה והרימה עינייה, אך הדרקון כבר נעלם לו ורק לחישה מן הגלים
נשמעה באוויר "הוא יקבל חזרה את מה שמגיע לו..." מי-פאנג
המבולבלת הניחה את הסכין בכיס ושכחה ממנה.

עוד באותו הבוקר, עם זריחת החמה, כבר היה צבאה של מי-פאנג
במרחק של קילומטרים מהמעיין. הם רכבו במהירות רבה עד שהגיעו
למחנה הברברים המופתעים. "תקוף!" נשמעה הפקודה והצבא הסתער על
מחנה האויב. הקרב היה נורא ושותת דם, והרבה אנשים נהרגו משני
המחנות. מי-פאנג מצאה את דרכה בין הגוויות והנלחמים אל אוהלו
של המפקד. לו ציו חיכה לה. "חששתי שלא תגיעי בסוף" אמר, עיניו
רשפו אש. "חששתי שלא תרצה להלחם." ענתה לו מי-פאנג ומבטה
התקשח. "את גיבורה עכשיו נסיכה, אבל שנינו יודעים מי ישרוד
בסוף הקרב הזה." מי-פאנג לא הגיבה, ומבטה נשאר קר כשהיה.
"ואחרי שאני אפטר ממך, נסיכה קטנה, כל הממלכה תעמוד לרשותי!"
הוא החל להתלהב מעצם המחשבה "אני אשלוט בהכל! הכל יהיה שלי!
שלי!" הוא קרב את פניו קרוב אליה, מי-פאנג לא הנידה עפעף, אך
תחבה את ידה לתוך הכיס, היא הרגישה את הסכין הקטנה ואחזה בה.
"וממך נסיכונת צריך להיפטר בצורה מיוחדת..." חיוך מרושע התפרש
על פניו "מה הדרך הכי טובה? לזרוק מצוק? לא... אולי להאכיל את
חיות הפרא? גם לא... ומה עם להטביע בנהר?...מה יגיד אבא'לה
כשהבת הקטנה שלו לא תשוב מהקרב..?" הוא תפס את פניה בידו, היא
הביטה אליו ואמרה "הבטחתי שאני אשוב" היא שלפה את הסכין "וזה
מה שאני מתכוונת לעשות!" ולפני שהבין מה קורה, תקעה את הסכין
בליבו של לו-ציו. לו-ציו קרא קריאת הפתעה אחת מעורבת בקריאת
כאב, והצליח להוציא מליבו את הסכין הקטנה שננעצה בו. הוא הביט
בסכין, ואז במי-פאנג, ומבט איום התפשט על פניו. "את..." הוא
הצליח לגנוח, אך לא הספיק לסיים את המשפט. מי-פאנג ניצחה
בקרב.

כשמי-פאנג וצבאה חזרו לארמון הם התקבלו בתשואות רבות ומצעד
ניצחון מרהיב נערך לכבודם. הקיסר המאושר קפץ והריע יחד עם כולם
ולבסוף ניגש אל ביתו קורן ומאושר חיבק אותה ושאל אותה "איך
עשית את זה? איך הצלת אותנו?" "ובכן" אמרה מי-פאנג וחייכה חיוך
ערמומי "קצת עצה טובה מחברים יכולה לעזור..." היא הרימה עיניה
והצליחה לראות את הדרקון מעופף לו בשמים לפני שנעלם בין
העננים.