"אנשים כבר לא שמים לב כשקורים ניסים", אמר סבא כשגבו מופנה
אלי.
הוא תמיד אהב לשבת עם הפנים לפרדס התפוזים כדי לנשום את הרוח
שנגעה בתפוזים.
"סבתא שלך, עליה השלום", נאנח, "היא תמיד שמה לב לניסים
שקורים".

זה היה כשביקרתי את סבא בדרך לבועז במושב השכן. תמיד השתדלתי
לבוא לבקר אותו בדרך לבועז. סבא גם די אהב את בועז יחסית לכל
החברים שהיו לי כך שלפעמים בועז גם היה בא איתי, וסבא היה מספר
לנו סיפורים מפעם.
סבא וסבתא עלו באיזו עליה מרוסיה והקימו את המושב ביחד עם עוד
כמה צעירים וצעירות שכבר ברוסיה הקרה חלמו על תפוזים.
אהבתי לשמוע את סבא מדבר. יש אנשים, שמדברים בפשטות יפה כזאת.
אני מתכוונת לזה, שראו שהוא בורר את המילים שלו לפני שהוא מדבר
אותן, ותמיד הוא השתמש במילה שהכי מתאימה לאותו דבר שרצה
להגיד.
עוד לא שמעתי מישהו שפשוט שיחק עם השפה כמוהו.
היום כבר מעט מאד אנשים מדברים יפה כל כך.

סבא הבחין שאני לא מבינה היטב למה הוא מתכוון והמשיך "את
מבינה, יעלי, יש לי תחושה שאנחנו מאבדים כיוון. ולכן אנחנו כבר
לא מתרגשים מהם". "ממי, סבא?" "הניסים, הניסים." סבא סיים ולא
הוסיף.

זה היה כמה שבועות לפני שהוא נפטר. תמיד הצטערתי שלא שאלתי
אותו עוד באותה שיחה, אבל בעצם אני יודעת שהוא לא היה ממשיך
לדבר.

סבא מת בגיל מבוגר בזמן שישן. יש משהו מיוחד באנשים שמתים בגיל
מבוגר בזמן שהם ישנים. זה כאילו כל העולם עוצר לרגע מלכת,
והאדם מפויס עם הבורא, ומקבל שהגיע זמנו למות.

מאז אני משתדלת לראות אותם. ובאמת, כששמים לב אליהם, רואים שהם
קורים הרבה מאד. בועז לא מבין למה אני מתכוונת וכל הזמן מבקש
שאני אתן לו דוגמאות. לא הצלחתי. כל אחד צריך לראות את הניסים
שלו בעצמו. למשל היום בצהרים, כשישבתי עם בועז על הספסל הצפוני
של המושב, זה ששמור לזוגות שרוצים להתבודד, ראיתי ילד של אחד
הזוגות החדשים שעוד באים לגור במושב. הילד החדש לא שם לב
אלינו, הלך לבדו ופתאום התחיל לצחוק כי בטח הוא נזכר במשהו טוב
שקרה לו. חייכתי לסבתא בשמיים שבטח חייכה חזרה כשהיא ראתה
שירשתי את הכשרון לראות ניסים, ולסבא ששמח שעוד באים אנשים
חדשים למושב שהוא וסבתא הקימו כשהיו צעירים...