הלכנו לישון כרגיל אחרי ארוחת ערב , אלא שבאותו יום ארוחת ערב
כללה את הבישול שלי.... וזה ממש יוצא דופן. לא יודעת מה נפל
עליי, אולי הורמונים, אבל משך 3 שעות עמדתי עם בטני הענקית
(חודש עשירי... כן כן.... עשירי...) ובישלתי ברווז חריף מתוק,
מרק תירס ושני סוגי אורז.
הברווז יצא קשה מאוד, האורז יצא רך מדי, והמרק.... במרק אי
אפשר לפשל. אז נכנסנו למיטה, בליווי גניחות שלי מכאבי גב,
וניסינו לישון. למחרת בבוקר היינו צריכים להיות במרפאה לצורך
מוניטור. שיבדקו למה התינוקת הזו מסרבת לצאת ממני.....
בשעה 03:00 לפנות בוקר ביום רביעי 1.5.02 התעוררתי משינה עם
כאב בטן מוזר, " נו בטח..." חשבתי "עם הבישול שלי- זה היה ברור
שיהיה לי קלקול קיבה..." הלכתי לשירותים, לחצתי ולחצתי- לא קרה
כלום, אבל הכאב חלף, אז זחלתי למיטה ונרדמתי חזרה.
חלמתי שאני אצל רופא נשים בבדיקה, הוא מפשפש בתוכי עם יד בכפפה
לבנה ואומר לי שיש לי פתיחה של 3 ס"מ ושאני חייבת להגיע לבית
חולים...מהר מהר- אין זמן!  והתעוררתי חזרה.
כאב הבטן בא שוב ועבר. בא ועבר. יו, זה ממש כואב!
בשעה 04:00 עלה בדעתי שאולי אני בכלל לא צריכה לשירותים, אלא
שככה מרגישים צירי לידה!!! "טוב" אמרתי לעצמי "נניח שזה באמת
צירים, ואת עומדת לפנות את המתנחלת מהבטן שלך, אולי זה רעיון
טוב לתרגל קצת נשימות?", תוך כדי כך פתחתי טלויזיה למסך
המפוצל, כדי למדוד אם במקרה הכאבים/ צירים מגיעים באיזו שהיא
צפיפות הגיונית, ואולי אני אצליח לקבוע חד משמעית שהבישול שלי
בסדר, ואמדוד זמנים בין ציר לציר. אז הנה כואב, וזה נמשך כמה
שניות..... במסך מופיעה השעה 4:12 , הכאב מפסיק ואחר כך מופיע
שוב- עכשיו השעה במסך היא 4:14 . גיליתי שיש הפרש של 2-3 דקות
בין ציר לציר. "זה לא יתכן" חשבתי לעצמי " בקורס הכנה ללידה
אמרו בפירוש שבתחילת הצירים יש הפרש של 20 דקות בין ציר
לציר!!!" הרגשתי כל כך מרומה ששכחתי להתרגש מזה שיש לי
צירים.....
בעודי מתנשפת השעון הראה שכבר 05:00 והחלטתי להעיר את בעלי
שיעזור לי למדוד זמנים (למה שהוא יישן בזמן שאני סובלת????)
אבל קודם נעשה פיפי, בדיוק כשקמתי התחיל עוד ציר ואני התחלתי
להתנשם.... הפעם הכאב היה מספיק חזק שהוא התעורר ממני. "מה
קורה? נוסעים לעשות מוניטור?" הוא ממלמל "איזה מוניטור בראש
שלך, אם נחכה למוניטור אני אלד פה במיטה!" אמרתי בצחוק...."כבר
בוקר?" הוא שאל.... "איייייי...." עוד ציר הגיע, "קום כבר!
חייבים לנסוע! יש לי צירים כל שתי דקות!" ונתתי לו מבט שהבהיר
לו שאין זמן לכלום- רק להתלבש ולנסוע. אוי אלהים.... איך
מתלבשים עם הכאב הזה? ואיך יורדים במדרגות? זכרתי לשים הכל
בתיק? לנעול את הכלבה בבית? רק שלא תהרוס את הרהיטים.....
נסענו במהירות לתל השומר, בעלי נוהג- חותך מכוניות, צועק על
נהגים, ממלמל "אף שופט לא ירשיע אותי על נסיעה ב 150! שרק תבוא
מולי ניידת! אני רוצה לראות!" וכל הדרך אני לידו מתנשמת
וסובלת, הצירים כבר הגיעו כל דקה והפכו כואבים יותר ויותר,
אלהים אדירים.... רק שנגיע בזמן!
בכניסה למחלקת יולדות הצירים כבר שיתקו אותי ולא יכולתי
ללכת... בעלי החנה את הרכב, ואני נתליתי חלושה על עמוד
תאורה.... הוא בא לקחת אותי, אוחז בי... לא עברנו 4 מטרים ועוד
ציר מגיע, אני כורעת על הרצפה.... איייי...... ממשיכים ללכת
לאט, עוברים את השומרים.... שיט- עוד ציר מגיע..... ליד
הטלפונים אני שוב כורעת על הרצפה.
הנה מגיעים, הנה, הנה,...  מיד האחיות ביקשו ממני לתת שתן
ומדדו לחץ דם, ובעלי רץ לקבלה לאשפז אותי בניירת.
לאחר דקות מעטות חיברו אותי למוניטור, שהראה צירים חזקים
ורצופים (נו מה... את זה כבר ידעתי). תוך כדי התנשפויות שלי
הגיעה רופאה שבדקה אותי (ממש ממש כואב!!!) והודיעה שאני בלידה
פעילה עם פתיחה של 4 ס"מ!!! אשכרה היום יולדים! לא יאומן.....
בשלב זה כבר ניקו בשבילי חדר לידה, אנחנו חיכינו בסבלנות, ובכל
ציר אני ירדתי לרצפה לעמידת שפיפה- לא כי תכננתי, אלא פשוט כי
הגוף שלי משך למטה (כמו אינדיאנית...). מחדרי הלידה בקעו צרחות
מחרידות, ממש מבהיל. אולי בכל זאת לא נלד?.... אייי.....
הצירים מתארכים..... זה מרגיש לי כמו קלקול קיבה נוראי.....
תוך זמן קצר חדר לידה מספר 3 היה מוכן והובלנו אליו, שם נתנו
לי את האופנה האחרונה- חלוקים בצבע תכלת זרחני, ושני חוקנים,
והמליצו לי ללכת לשירותים ולהשתמש בהם, ואחר כך כשאהיה מוכנה,
לצלצל בפעמון למרדים אפידורל.
אני נכנסתי לשירותים- כמו ילדה טובה וצייתנית, ניסיתי להשתמש
בחוקן.... איך עושים את זה עם בטן ענקית וצירים משתקים? ו....
מה זה כל הדם הזה? נראה לי שהפקק הרירי יצא לו....בינתיים בעלי
מטלפן לאבא שלי,  אחותי , ולהורים שלו, ואחיו נסע לבית שלנו
לשמור על הכלבה .
כשחזרתי מהשירותים הייתי עוד שעה בחדר, בכריעה ליד המיטה,
סובלת בשקט, עוד ציר, ועוד אחד.... ארוכים וכואבים. מדמיינת
שאני נפתחת, מדמיינת שאני במקום אחר על הר בשוויץ.....
בול-שיט! עם כאבים כאלה הדמיון לא עובד!!!! אייייייה!!!!!!!!!!
לא נשארה לי אנרגיה לעמוד, וכשעליתי למיטת הלידה לפתע ירדו לי
המים, במקביל הצירים התחזקו והחלטתי לקרוא למרדים.
לקח זמן עד שהוא הגיע, איש מבוגר וחביב, שהחתים אותי על טופס
הסכמה עם רשימת תקלות ובעיות כאורך הגלות, ונתן לי לסבול עד
שסיימתי שקית שלמה של אינפוזיה, אך לבסוף בשעה 9:40 הוא החל
בתהליך (בכלל לא כואב- פרט לזריקת האלחוש), תוך כדי הזרקת
האפידורל היו לי עוד שני צירים, והיה ממש קשה לא לזוז.  
בינתיים נכנסה מילדת (מיכל) לחדר לבדוק אותי שוב- הפעם הייתי
כבר בפתיחה של 8 ס"מ (!!!)
אני שוכבת שם על מיטה רטובה, ומחליפים לי סדינים ומגבות, מי
השפיר נוזלים ללא הפסקה, ואז האחות אומרת שזה מים
מקוניאלים.... שיט...רק זה חסר לי..... תוציאו כבר את התינוקת
הזו ממני!!!! המיילדת אומרת שכנראה תוך שעתיים אני אלד, לפי
חשבון של סנטימטר לשעה.
תוך כדי השיחה איתה, הגיעו צירים חזקים מאוד, שלא הושפעו
מהאפידורל- אבל אמרתי לעצמי "זה לא הגיוני, את לא אמורה להרגיש
כלום, יש לך צינורית אפידורל בגב, ואת תוך שניה לא תרגישי שום
דבר...." , אבל הציר היה חזק יותר מכל הגיון ואני כבר התחלתי
להרביץ לכריות מרוב יאוש וכאב. אוי אלהים.... אני פשוט מתבקעת
לשניים.... כואב לי.... כואב לי.... כואב לי.... הרגשתי לחצים
גדולים ואמרתי לבעלי שאני חייבת ללחוץ (ושוב ההגיון אמר לי
שצירי לחץ מגיעים רק בפתיחה של 10 ס"מ- ולי יש רק 8 ס"מ... אבל
לא היה עם מי להתווכח...)
המיילדת מחליטה לבדוק שוב מה קורה, ומיד מגלחת אותי וקוראת
לבעלי להסתכל- הקרקפת של התינוקת יוצאת כבר החוצה...
אלקטרודה חוברה לראשה של העוברית שלי, ומיד המיילדת בקשה ממני
ללחוץ בציר הבא. כשהגיע הציר היא תפסה רגל ובעלי תפס רגל ואני
דחפתי בכל כוחי - אאאאאהההההה...... לנשום לנשום...
אאאהההההה...... איזה ראש יש לה? זה כמו להוציא אבטיח שלם
מהחור של התחת!!!!!
לאחר 2-3 צירים כאלו הגיעה המיילדת הראשית, נתנה לי מבט ואמרה
"יאללה- לדחוף חזק! בציר הבא היא בחוץ או שנפנה לאפיקים
אחרים!" בראש עברו לי תסריטים של קיסרי עם הרבה דם, מרוב פחד
נעצרו לי הצירים לכמה דקות... ואז פתאום זה התחיל שוב.. דחפתי
ודחפתי.... אאאאההההההה!!!! המיילדת לחצה לי מבחוץ על הבטן (מה
שכאב מאוד- תני לי לנשום- בהמה!!!!! מה את יושבת עליי כאילו
אני כורסא?!!!!) והמיילדת השניה מתחה לי את העור בפות (מה שכאב
הרבה יותר..) והרגשתי שהכל בוער ושורף לי (האפידורל לא הספיק
להשפיע... שיט...), אז המיילדת לקחה זוג מספרים וחתכה אותי
בכדי לתת לראש התינוקת לצאת "איי! שורף לי!" "הנה היא יוצאת!"
בעלי קורא בהתרגשות.... "עוד קצת מתוקה! הנה הראש!".
אז סוף סוף יצא הראש, ומיד אחר כך כל הגוף החליק החוצה. בעלי
עומד ליד הרגליים שלי נפעם ורואה את בתו מחליקה לאוויר העולם
עם כל הנוזלים והדם...
מיד לקחו את הקטנה, חתכו את חבל הטבור וניקו את כל פתחי הגוף
שלה כדי למנוע זיהום. השעה הייתה 09:55 לפי שעון האחיות.
שלושים שניות מסיום הלידה פסקו לפתע כל הכאבים כאילו לא היו
מעולם- ואז שמתי לב שהיא לא בוכה... עוד שניה של שקט, ועוד
אחת.. ואז הקטנה החלה לצווח ולבעוט באוויר (אפגר 9/10) ומצאה
את מקומה על הבטן שלי, שם הובלה אחר כבוד לציצים שלי שחיכו לה
ארוכות, וסקרנו זו את זו (עינים אפורות ושיער חום. . .), אז זה
הישבן שבלט שם כל הזמן.... וזו הרגל שבעטה לי בצלעות... "שלום
לך קטנה.... זאת אני... אותה אחת- אבל מבחוץ.... נעים
להכיר..." לאחר כ 10 דקות לקחו אותה לרגע לשקילה (2.655)
,עטפוה בבגדים ונתנו אותה לאבא שלה שישב עם החבילה הקטנה וחייך
והיה נדהם ומדהים בו זמנית.
העבודה שלי עדיין לא תמה, כל מיני אנשים בין הרגליים שלי,
שופכים עליי סיילין חם ששוטף את הדם ממני, לוקחים מחבל הטביר
תרומת תאי גזע, ושוב "תלחצי!" פוקדת המיילדת, השיליה יצאה
בקלילות והחלו להכין אותי לתפירה. עוד נשארנו יחד בחדר שעה
ומשהו, ואז לקחו אותה (ואת אבא שלה) למחלקת ילודים, ואני
נשארתי לתפירת החתכים והקרעים, וברגע של שקט נשאתי תפילת הודיה
לאלוהים על הקלות והבריאות ועל כך שההריון הזה בכלל הגיע.
התינוקת הקטנה שלי נשארה במעקב צמוד 12 שעות, ואז עלתה איתי
למלונית "אפרופו בייבי" ובלתה יומיים ראשונים בחייה ברמה של
מלון 5 כוכבים...  שינה, יניקה, אמבטיה טובה. ואני פתאום הפכתי
לאמא. עייפה, דואגת, מלטפת, אוהבת.

מתי כבר ההריון הבא?