הכל התחיל אחרי אחד הפיגועים הגדולים בסביבת תל אביב.
אני לא יודע בדיוק איזה כי כמה ימים  לפני האירוע נגמרו לי
הבטריות בטרנזיסטור וגם ככה אני לא מאזין לו כבר, הוא משמש
אותי לדברים אחרים לגמרי, דבר אחד בפרט אבל זה לא חשוב כרגע.
מה שקרה זה שנורא קשה לעלות על אוטובוסים. אני שתמיד הולך עם
החצי עגלה חצי תיק שלי, כשבפנים כל רכושי, לא יכול שלא לעורר
חשד בעיני מאבטח או אפילו הנהג עצמו. הם בדרך כלל לא נותנים לי
לעלות על הקו שאני הכי צריך, קו 5, ואני מוצא את עצמי נוסע
בארבעה או חמישה אוטובוסים כל פעם מהתחנה המרכזית רק בגלל שקו
5 הוא קו עמוס והחשד שירצו לבצע בו פיגוע הוא גדול.
מזל שיש את החופשי יומי הזה אחרת ממזמן כבר הייתי באדמה,
ההכנסה היומית שלי גם ככה בקושי מגרדת את הכרטיס.
בכל מקרה, תמיד אני מנסה לעלות על קו 5, אולי איזה יום אחד נהג
אדיב יחליט להעלות אותי למרות מטעני המעורר חשד וחזותי
המטרידה.
כן כן, אני מודע לאיך שאני נראה אבל מה אני יכול לעשות, ככה זה
כשחיים בזבל. וכן אני גם יודע עד כמה אני מסריח אז כל אלה לידי
שתמיד מעקמים פרצוף ובעיקר הבנות עשרה החוצפניות שמביעות גועל
כלפי בכל צורה אפשרית,לפחות אתם לא חיים עם זה 24 שעות ביממה.
עכשיו זאת פעם ראשונה שהמסורת המעצבנת ששיבשה את תכניותי כל
פעם מחדש, נשברת. הנה הגיע לו היום ונהג חביב אדיב ותמים החליט
להעלות אותי לאוטובוס. אוך, קו 5 המתוק כמה זמן חיכיתי לך.
הנהג עם החיוך הצדיקי שלו, איש מקסים אין מה לומר. התישבתי לי
בערך באמצע האוטובוס, כשעל פניי חיוך בלתי נשלט של הגשמת
חלום.
עוד תחנה או שניים ומגיעים לכיכר דיזינגוף. הושטתי יד לעבר
העגלה/מזוודה שלי כדי להוציא את הטרנזיסטור. כל מה שנותר זה
ללחוץ על רקורד, הכפתור האדום...