נמצאת בתוך המגירה החשוכה, בלי אף אחד שיקח אותה.
נפתחת המגירה לרווחה, כשלילדה הקטנה נהיה מעיק ורע.
יוצאת המתכת לאור החדר, כולה מבריקה מהשתקפות האור.
חדה, קשה, מכאיבה ויפה. וכמו תמיד - מפתה.
הילדה מסתכלת בה. בוהה בה, בידיים שלה.
בידיים שלה שעוד מעט אולי יזלוג מהם הדם כדמעות.
הילדה נאבקת בפיתוי הקשה הזה, בפיתוי הסכין - אותה היא צורכת
כסם. היא מחליטה להיות חזקה, ובכוח מכריחה את עצמה להחזיר את
הסכין למגירה.
היא כבר לא מבריקה, ואין בכלל השתקפות של אור.
הכל חשוך, והיא נמצאת בתוך המגירה החשוכה, שוב. עד לפעם הבאה.





12.3.03



והניצחון הזה, בזכות מישהי שאני נורא אוהבת.
ילדה, תודה על הכל. וסליחה על הכל.