מוקדם.
רק לפני שניה עוד היה פה חושך
וציפורים צייצו ציוצי צינת שחר ראשונים
ולמרות שהחלון היה סגור
עבר בי רעד.

קריר בחוץ.
הסוודר השחור מהשוק.
הלילה שוב עבר ללא שינה
מלא במלחמות עצמי.

נהג האוטובוס כבר מכיר אותי
מנסה להעריך מה אני רוצה
לפי סכום הכסף שאני תוחבת לידו
בשתיקה, מבלי משים-
מאחורי משקפי שמש כהות
ועיקול לא מרוצה תמידי בזווית הפה.

רחוב מלא חולצות לבנות
עוד יום זיכרון ו-
כמה הייתי רוצה להיות בת 15 שוב
להתעלם ולעשן, כאילו ככה זה תמיד.
לחגוג את היופי הזה
את חופש התרחבות התפיסה -
מהפכנות!
עתה הכל עייף ובלוי
חוזר על עצמו
מיותר וידוע מראש.
נראה שכבר אבדו הריגושים -
(האמנם?)

זה לא שהחיים הפכו יותר קשים
זה שהכל יותר מובן
מופשט. חסר קונספציה וטעם,
הכל נערם ולבסוף סתמי- מעשה ידי אדם.

ואני, חסרת אונים מול השינוי
כמלחמה אבחר בקיבעון-
אני מפחדת מן הקיבעון,
הפחד גורם לי להכיר בשינוי.


ולפעמים העין מהירה מן הזיכרון
שביב מראה מעלה לי אותו
גורם לי לרצות לשכוח, ארבע שנים של בדידות.

ואם תלך, מיד אשכח
המציאות תהיה יותר קלה.
אני אאמין בדרכי
משוכנעת כי הבאתי הכל על עצמי -

אמשיך.

אמשיך.