הדבר האחרון שזכרתי כשהגעתי לשם, היה טבעות העשן שהוציא
ממקטרתו. כל כך עגולות, כל כך מושלמות, כאילו ברא אותן
בעצמו...

על השלט היה חץ שהכניסה מימין, אז נכנסתי. שמאלה. (תמיד תהיתי
מה היה מחכה לי אילו הייתי נכנס לכניסה הימנית)
"עוד ישראלי סקרן" אמר מישהו בקול אלט גבוה למדי. אני בטוח
שהיה מתקבל למקהלה. למקהלת נשים, כמובן.
הוא עישן מקטרת. נראה כאילו כל חייו עישן מקטרת, הוא שאף את
העשן כאילו היה זה חמצן ביער גשם מלא עצים, הוא נשף אותו כמו
דרקון זועם, או כמו קטר ברכבת קיטור ישנה. עכשיו שאני נזכר,
באמת הייתה צרידות מה לקולו, בוודאי מהחומר. ממש כמו הקול של
שלמה ארצי. "אהבתיה, אני יודע זאת פתאום..." התחלתי לזמזם. לא
אהבתי במיוחד את השירים של שלמה ארצי, אך כשהם נדבקים אליך -
קשה לך לשכוח אותם.

הוא היה בטוח בעצמו, כמו כל אחד שמעשן מקטרת. הוא ישב ברגליים
שלובות, שיער חלק וארוך גולש על כתפיו.
לא. אין זה סיפור אהבה המתאר בחורה - "היא הייתה יפה וענוגה,
חיננית ועדינה, שערה הבוהק גלש על כתפיה ברכות של משי..." לא.
זה סיפור על החיים, ועל המוות ועל החיים שאחרי.

"שלום" אמרתי.
"שלום-שלום, מלחמה-מלחמה" ענה לי בחיוך מלגלג משהו. גיחכתי
קצת, כי בכל זאת, לעולם אינך יודע ליד מי אתה נמצא, אז מן
הראוי להתנהג, קצת לפחות, בנימוס (אם אפשר לקרוא לגיחוך קל על
מלחמה ושלום - נימוס).
"רוצה שאחטה?" שאל.
"לא תודה," אמרתי, "אני לא מעשן."
החיוך שלו עצבן אותי. הוא היה מרוח לו על הפנים כמן איזה זונה
על לקוח, שמחכה כבר לקחת ת'כסף ולהסתלק, וזה, כמו איזה מסומם,
רוצה להאריך ת'הנאה הרגעית.
"לא מעשן. ישראלי לא מעשן. נו טוב..."
"אולי תואיל בטובך להגיד לי לאן אני אמור ללכת?" שאלתי בנימה
קצת צינית. האמת, לא חשבתי שככה יהיה בקבלה.
"תשמע, חביבי, ברגע שאני אקבל הוראה מה"ביג בוס", אני אגיד לך
לאן ללכת. אתה בטוח שאתה לא מעשן?"
"תראה, גבריאל," אמרתי, ברגע שראיתי ת'תג שלו על הבגד והבנתי
עם מי יש לי עסק. "אני לא רוצה להסתבך יותר, גם ככה אני עמוק
בבוץ."
"עמוק בבוץ?! אתה נמצא בדיוק במקום ההפוך לבוץ העמוק. ואתה
יכול לקרוא לי גבי."
"כן, אבל בכל זאת, גבי..."
"מה אתה חושב, שאתה הישראלי היחידי שנכנס שמאלה? כמעט אף אחד
לא הולך ימינה. אתם עובדים עליו - עד הסוף."
"ואפשר עדיין לשנות כיוון?" שאלתי בתמימות.
"בנאדם, אם היה אפשר לשנות כיוון, חווה לא הייתה אוכלת ת'תפוח,
נכון?" הוא נשף כמה טבעות עשן מעובות, ובדיוק אז נכנסו שניים
אחרים ולקחן אותי. "אל תדאג," הוא צעק לי כשהתרחקתי, "כך את זה
באיזי, לא כל יום מתים!" גיחך, מבסוט מהבדיחה השנונה שלו.
חייכתי. התחלתי לחשוב - איזה יופי, זה המבחן האחרון שלי בחיים.
בעצם - במוות. או אולי - אחרי...

אני חושב שהיה רק איזה "חכם סיני זקן" אחד, שהמציא את כל
הפתגמים הסיניים החכמים העתיקים, כי בכל זאת - עד כמה שהסינים
רבים, ועד כמה שהסינים זקנים - לא כולם חכמים.
אבל בכל מקרה, הסיני הזקן שאני פגשתי, באמת היה חכם.

"אני אהבתי אותה!" אמרתי לו, מחכה שתיזל לי דמעה, כדי שאוכל
למחות אותה בגב כף ידי ברגע הדרמטי ההוא. "הקדשתי לה כל חיי!"
הוספתי. "ואני חושב, אני חושב שגם היא אהבה אותי. אבסורד,
לא?"
הוא לא פער עיניו, כי הן תמיד היו עצומות, והוא לא עיווה את
פיו, כי היה לו שפם דק-דק וארוך מאוד שהיה מעל הפה. ממש סיני
אידאלי.
"זה לא סיפור על אהבה. זה סיפור על החיים, ועל המוות ועל החיים
שאחרי..." הוא אמר.

בכל אופן, אני בטוח שהחכם הסיני הזקן שפגשתי, יתקבל לגן עדן.