"בהשראתו היקרה של מורי הרוחני - הנרי ג'יימס".


ואיך יכל להבין את המצב לאשורו, כאשר על בלטה היא אל מתוך
האסקופה בעלת המרקם הסיציליאני המרהיב, ואילו חלונות הזכוכית
אשר עשו חן עמה יותר מאשר האיפור הכבד אשר נטתה לשים על פניה,
סנוור אותו מעט והוסיפ מעט תיאטרליות כאשר שאלה,- "מה שמך?"  ,
ולא ידע להשיב, אלא אך גמגם מעט, נכשל להכמין סודותיו אשר נושא
הוא עמו דרך ארוכה זאת.
וכאשר שאלה אותו אותה גבירה צעירה - "מהיכן אתה?", ענה הוא
בחיוך מה מחוספס, ובפרצוף אודם הצועק - 'אינו זוכר'.
וסגנונה האפי לא העכיר את הרגע, וכאשר נכחה לדעת כי בחור צעיר
זה לוקה בבלבול חושים מה, הכניסהו לביתה במשיכת יד עדינה, ועל
כורסת בד רחבה הורתה לו להתרפק.
הייתה זו הרפתקה מה, לעלמה, כאשר אותה דפיקה בדלת הרעימה את
השקט וחצצה בינה ובין כתבי דיו מרוח מן המאה הקודמת, "הרי את
עיסוקי אוכל לדחות לזמן מה", שכנעה עצמה, ובעצתה פנתה אל הדלת,
מסדרת מלבושה, ואוסרת ושערותיה ברשת.
"אינך נראה כמי שיליד האזור, אמור לי נא, מהיכן הסיכה", פנתה
אליו בהביאה עמה את כוס תה אשר הבטיחה, אך הוא ללא תשובה, מביט
סביבו, וחושש מדבר מה לא מוסבר, "אינך מדבר, האם אתה אילם?",
הצביעה על נקודה זאת מחשש שמה לא יכל להבין אותה מסיבה זאת, אך
לשמע דבריה התעשת מעט ואמר, "אינני אילם", וכך חלפה בחיפזון
סברה אחת הגיונית למנהגיו המשונים.
"היכן אני?", שאל, וצחוקה הקל הישיר את מבטו אל עיניה.
-"אינך יודע איפה אתה?, הרי זה מגוחך".
"האם אני בארצי?", שאל, ועיניה המומות.
-"וארצך היא?".
"אינני זוכר", סינן מפתח שפתיו, ולגם לגימה חטופה מן התה.
"מעולם לא טעמתי תה רותח שכזה", עיניה נפלו מעט, דומה היה לו
כי נעלבה.
"הרי צריך להניחו להתקרר מעט לפני ששותים אותו", אמרה ואילו
הבחור הניח את כוס התה על התחתית, והעביר אצבעותיו בשערו
החלק.
"אאלץ לשוב לדרכי עוד זמן קצר", הפנה מבטו אל עבר החלון, "עוד
לפני שיחשיך, אינני רוצה להיתקל בתנים".
-"אין תנים בסביבה, גם לא זאבים", ניסתה לשכנעו, אך לשווא.
"אם כך מטעות בכיוון עלי לחשוש", לשמע דבריו פרצה הצעירה בצחוק
רם, אשר הקפיצו ממקומו, וכמעט שגרם לכוס התה ליפול ממקומה
ולהנתץ בחוזקה במשטח הקשיח.
"אינך יכול ללכת", סננה מתוך צחוקה, "עליך לפגוש את אבי".
-"מיהו אביך?". לשמע זאת צחוקה אף נהיה רם יותר, אך ארך זמן
מועט מקודמו, ותוך רגעים ספורים נרגעה, ומבטה אליו כמבט אל ילד
קטן.
-"אתה דופק על דלת ביתנו, אחר שחצית המחוז, עברת הגנים והשדות
של אחוזתו, ועדיין אינך יודע מי בעליו של כל הרואות עיניך",
שפה ציוריות ומצוחצחת מעולם הייתה לה לשעשוע עם זרים.
-"ובכל זאת, מיהו האיש?" .
"הגנרל, טיפשון, האחד והיחיד".
-"אינני מאמין, הכיצד?, אין איש אשר שאלתי ולא אמר כי מכיר הוא
את בעלי המקום, אשר את טירתו ראיתי מרחוק משתפלת ממרום הגבעה,
והנה את אומרת לי כי לביתו של הגנרל הגעתי, ואינני אף מודע
לכך?".
-"אכן כן", פרצה שוב בצחוק קל, ומשכה עוגית שיפון עגלגלה מן
הצנצנת וטבלה אותה מספר פעמים בתה, "הוא קר מספיק", הקשתה
וטעמה מקצה העוגיה.
"והיכן הוא עכשיו?", שאל ונגע בקצה אפו הישר, מסלק אי נעימות
קטנה מנחירו השמאלי. העלמה כלא הביטה במעשיו הקרתניים, אמרה,
"לקראת הערב יגיע, לכן הצעתי כי תישאר".
-"אך איני יכול", חזר ואמר, וכשעשה כן, הביט פעם נוספת במזג
האוויר המעפיל אשר בחוץ, "עלי לצאת לפני השקיעה".
-"ומדוע?", קולה היה נרגש מעט, אך נימוסיה ידעו להסתירו
כיאות.
"אינני זוכר", אמר, ודבריו גרמו לפרצופה להחמיץ.
"הרשה לי לבדוק את מצחך, אולי אתה קודח?", עוד לפני שהספיק
להצהיר כי בריא הוא כשור פרא, קמה העלמה ממושבה, והצמידה כף
ידה למצחו, מישירה מבטה אל עיניו ואוהבת.
"מוזר מאוד, אתה קר כרוח".
"רוח חורפית את ודאי מתכוונת", אמר.
-"היש רוח אחרת, מהיכן אתה בחור?, ודאי שלא מכאן".
-"עוד מעט ויחשיך", עמד לקום הוא ממקמו, הצמיד כפות ידיו אל
מסעדות הכיסא, את ישבנו הרים מעט מן הכרית אשר עליה היה שכון.
"ולאן תלך?", כרעה היא מעליו והפצירה בו ברמיזות כי יישאר, אם
לא עד שיחלים מבלבולו המוזר, לפחות שיתאושש ממסעו וילון בביתם,
הרי היה זה לה שעת כושר מצוינת להפיג את האבק אשר זרע על הבית
השעמום של חיים עם אב שמרן ואדוק כאביה.  
"אינני יודע", השיב לשאלתה, וקם מכיסאו, "אך לבסוף אגיע. אל
יאוש".
"ולאן תגיע?", המשיכה היא במשחקה אותו חשבה למשעשע, אולם הוא
לא ידע כלל כי כוונותיה לטבל במעט קוריוז את השבלוניות אליה
נולדה.
"אולי למקום כלשהו במערב", אמר.
"וזה הכל", עיניה נפתחו לרווחה, נדמה הי לה כי הצעיר אשר מולה
פורץ גבולות חדשים של אווילות, או שמה הוא חולה.
"בוא ואשכיב אותך במיטה, נראה כי מצבך לא תקין".
"אך אני מרגיש מצוין", הכריז, "אומנם קצת מסוחרר - ".
לשמע דבריו קפצה היא ממקומה, ומצאה זאת הזדמנות מצוינת להעמידו
על גחמנותו הטיפשית, "רואה", צהלה, וירדה על ברכיה, מניחה
אצבעותיה על ברכיו, "ומה יעזור יותר מתחנוני לידיי על מנת
שתקשיב לכל ההגיון ולא תצא כך שבור ופגוע אל הג'ונגל אשר
בחוץ".
הגזמותיה נראו לו משונות בתחילה, אך הבין במהרה כי החלטתה
נחושה שלא ילך, ומצפונו לא העניק לו הזכות להשאירה כך נבוכה על
רצפת חדר האורחים, אותו היא היטיבה להכין לכבודו.
"אני מניח שמנוחה קלה לא תזיק", אמר, ובוא ברגע קמה הנערה על
רגליה, וסדרה מעט את שיפולי שמלתה, "אלך להכין את חדרך, השאר
כאן עד שאשוב", נהגה בו באל פעוט אשר אינו מסוגל לשמור על
צלמו.
לאחר שעה קלה, חזרה בחינניות ובזוהר מה על שפתיה, והובילה אותו
בעדינות דרך המסדרונות עד אשר זיו פניו קרן אור, ושפתיו נקפצו
כמקור קוקיה, "וכל זה שלכם", נסער היה למראה עשרות החדרים אשר
לצדדיו, "והנברשת", התבונן מעלה, "מעולם לא ראיתי אחת גדולה
מזאת", ואכן הייתה זו גדולה לסוגה, ולא רק זאת, אם יכול היה
להבחין היה רואה כי משובצת היא אבנים טובות לאין שיעור, ויקרות
פז כיאה לאוצר המלך.
הנערה אשר הורגלה מאז ומעולם לסדרי חיים כאלו, חייכה מעט,
ומשכה קלות בשרוולו, על מנת להחזירו מן התימהון אשר שטפו.
"וזה חדרך", הצביעה אל קיטון מפואר, אשר מרחקו מקצה האחד לשני
כשלושים רגל, ולמראה זה רעדו רגליו וכמעט שמעד ממקומו.
"וזהו חדר השירותים", הכניסהו פנימה, והוא מופתע מדריסת הרגל
אשר נתנה לו בהיכל הדר זה, עמד במקומו גם לאחר זו הפצירה בו
במילים כי עליה לסגור את הדלת למען לא יחדור אבק אל הרהיטים.
"וזוהי המיטה", אך אמרה מילים אלה וכבר פסע הוא במהירות אל
המיטה, ונשכה על הכיסוי הטרי עוד לפני שהציעה כי היא עצמה תציע
את מיטתו, דבר שאם היה מבין את חשיבותו, היה משבח את מזלו הטוב
אפיים מכפי שאורחים רבים היו משבחים את מזלם שלהם כאורחים
במעון זה.
"עליך לקום", נעמדה מולו וידיה שלובות כמנהגו של אביה אשר רודה
בפקודיו.
"ומדוע?", שכב במאוזן, ואף לא הישיר מבטו אליה.
"עלי להציע את מיטתך, אינך חושב שכך אתן לך לישון?".
"זה דווקא נוח מאוד", סינן.
"אם כך לפחות פשוט את בגדיך, זהו המועט - ".
"ברצון", אמר, ומייד התיישב על המיטה, הסיר ערדליו ממגפיו,
ואחר חלץ אותן בזה אחר זה.
"והמקטורן", אמרה, ומייד עבר לפרום כפתור אחר כפתור עד אשר
אפילו את גופייתו השליך ארצה.
"ומה עם המכנסיים", אמרה, וגם על כך לא פסח, וכעבור רגעים
אחדים השליכם אל כרכוב ארון הבגדים, שם השתפלו שרווליהם
כזרועות רפויות.
"ומה אתך?", שאל כאשר ערום היה כמעט לגמרי, ועיניה לא גרעו
מגופתו אף לא לרגע.
"אני?", השתוממה.
"אינך חושבת שאשאר כאן לבד", העיז בחוצפתו לומר.
"ומה עם אבי?".
"הרי אמרת כי הוא מגיע רק עוד כמה שעות".
-"טיפשונת אני", צחקה, "איך יכולתי לשכוח".

והרי אמר חכם בימי קדם -

"אמור לי מי אתה ואגיד לך ללכת".