באותו הבוקר, הים היה כל-כך שקט ורגוע, שאפילו המציל נכנע
והניף דגל לבן.
כאשר הגיעה אל בית אביה, פתחה דודתה את דלת הכניסה, הביטה בה,
שתקה ארוכות. לפי עיניה האדומות והנפוחות, היה ניכר בה כי
בכתה. היא הביטה בדודתה ונכנסה אחריה אל תוך הבית, בצעדים
איטיים ומלאי חשש. בבית היו מספר שכנים וכולם הביטו בה במבט
מושפל ומלא צער. היא הביטה לעבר דודתה במבט שרוצה לאשר את מה
שכבר הבינה שקרה, אך מצד שני במבט שמקווה לטוב. דודתה תפסה
בידה ומשכה אותה אליה, חיבקה אותה חיבוק חזק ולחשה אל תוך
אוזנה: "זה אבא שלך, הוא טלפן אלי הבוקר שהוא לא מרגיש טוב,
שאין לו תחושה בידו השמאלית והוא חש בלחץ בחזה. כשהגעתי לכאן
לאחר עשר דקות,  הוא כבר נפטר ". היא לא בכתה, רק חיבקה את
דודתה. ליבה הלם בחוזקה והיא נותרה רגועה - כאילו שבמשך חצי
השנה האחרונה, ידעה שהיום הזה עומד להגיע, כאילו מישהו שם
למעלה ניסה להכין אותה ליום הזה, והנה פתאום הוא כאן...

בת-דודתה, שהייתה שם באותה השעה, יצאה אחריה אל המרפסת, נעמדה
מולה - כאילו מחפשת מה לומר - ולפתע חייכה: "מגיע לי מזל טוב,
קבלתי קידום בעבודה". היא הביטה בבת-דודתה, עם החיוך המטופש
המרוח על שפתיה - ביום העצוב בחייה שלה - וחשבה לעצמה: "מה היא
רוצה ממני? היא באמת חושבת שמעניין אותי עכשיו הקידום שהיא
קבלה ? אולי היא גם מצפה שאוציא בקבוק יין אל המרפסת, נקרא לכל
הנוכחים בבית ונרים כוסית לחיים ?".
אבל במקום זאת, מלמלה מזל טוב חטוף ונכנסה אל תוך הבית.

היא חשבה על אבא שלה, שוכב לבד, שקט וקפוא בחדר חשוך
בבית-החולים. היא חשה אשמה על כך שהיא נמצאת פה בביתו, המלא
בחבריו, שכניו ומשפחתו - והוא שוכב שם לבד. היא רצתה לשבת
לידו, לאחוז בידו, ללטף את ראשו ולומר לו שלא יפחד - אך לפתע
הבינה שזאת היא שבעצם פוחדת וזו היא שזקוקה לליטוף, שיאחזו
בידה ויאמרו לה שהכל יהיה בסדר. היא אמרה לדודתה כי תיסע בערב
עם חברה, היא לא עשתה זאת.

היא נשכבה על מיטתו של אביה, הניחה ראשה על הכר, שמתוכו עלה
ריח הבושם שלו - הריח שהכירה ואהבה מילדותה - 'הריח של אבא'.
היא נזכרה באותו הלילה בדירתה, לפני חצי שנה. היא התעוררה
באמצע הלילה מחלום, בו היא יושבת ומדברת לקברו ואומרת לו את כל
אותם דברים שרוצים להגיד לאנשים החשובים לנו, כשהם עדיין בחיים
- אך אף פעם לא טורחים למצוא את הזמן לעשות זאת...

כאשר התעוררה מאותו חלום, רועדת כולה, עברה בה לפתע תחושה
ברורה שאביה מת.
בן-זוגה, באותה התקופה, מזג לה כוס מים והרגיע אותה שזה רק
חלום. הוא חייך והוסיף:
"זה דבר ידוע, שכשחולמים על מישהו שהוא מת, זו סגולה לחיים
ארוכים...".
מאז אותו חלום נוראי ועד לאותו יום, חצי שנה מאוחר יותר -
היום שבו הוא נפטר - הרגישה שאינה מסוגלת להתנתק מהתחושה שמותו
קרב.

למחרת, ליד קיר בית-הקברות, מתחת לסככה קטנה, הייתה מונחת
גופתו המכוסה של אביה - וכל בני משפחתה סבבו אותה ובכו. היא
התקרבה בצעד חרישי לעבר אביה, צמרמורת חלפה בגופה, כל הסובבים
אותו החלו זזים לצדדים, בכדי לאפשר לה להתקרב אליו בפעם
האחרונה. כאשר עמדה קרוב אליו, היא סרקה את גופו המכוסה.
בתחילה, היא הביטה בראשו ואחר ירדה אל הבטן - מנסה לזהות אותו
מבעד לסדין. אך כשהגיעה אל כפות רגליו, נחרדה לגלות  שהן
חשופות. היא הביטה בהן היטב ולפתע אמרה בקול: "זה לא הוא, זה
לא אבא שלי!".
דודתה חיבקה אותה בבכי: "חמודה, אני יודעת שזה קשה לך, אבל זה
הוא! אבא מת, את חייבת להבין זאת עכשיו...". היא ניתקה
מחיבוקה: "לא, את לא מבינה, זה לא הוא, האיש ששוכב פה, זה לא
אבא!". אחד מחבריו הקרובים, התנדב להרים את הסדין ולבדוק.
התקרב אל הסדין, ואמר בקול : "הילדה צודקת, זה לא הוא!".  
איש זקן אחד, עם זקן ארוך, גרר את האלונקה אל תוך חדר קטן ותוך
שניות, גרר אל מחוץ לחדר אלונקה נוספת. היא ניגשה אליה, הרימה
את הסדין והביטה בכפות הרגלים: "זה בסדר, אפשר להמשיך".
בהמשך הלוויה, כבר לא היו טעויות. חוץ ממקרה עם איש אחד, שבזמן
קריאת ה'קדיש' צלצל הפלאפון שלו - וכך יצא, שצלילי השיר "הבה
נגילה" ליוו את אביה בדרכו האחרונה...

בתום השבעה כאשר חזרה אל ביתה, היא זרקה את התיק שלה אל פינת
החדר וצנחה על הספה. הדירה נשארה בדיוק כמו שעזבה אותה, ברגע
בו שיחת הטלפון הנוראה הגיעה. על השולחן עוד נותרו צלחות
וכוסות מיום שישי בערב; היא ארחה חברים לארוחת ליל-שבת וחשבה
לנקות רק למחרת - כי הייתה קצת שיכורה... ועכשיו, כל הצלחות
כבר היו מלאות בעובש, אשר הסריח את כל הדירה ומשפחות של נמלים
ומקקים שוטטו מעליהן. אפילו את המזגן והאורות היא לא כיבתה
והחלה לתאר לעצמה את חשבון החשמל האסטרונומי שיגיע בסופו של
החודש - אם יש כזה דבר, "לקוח זהב" בחברת-חשמל, היא בוודאי
תיחשב, מעתה, לאחת כזו...

בשעה שלוש לפנות בוקר, התעוררה מזיעה ומתנשפת. הניחה את ידה על
החזה והרגישה את ליבה הולם בחוזקה. היא התיישבה במיטה, מנסה
להסדיר את נשימתה. הרגישה שהיא נחנקת, שאין לה אוויר לנשימה -
ולפתע, איבדה תחושה בידה השמאלית. היא היכתה וצבטה את ידה,
מנסה להחזיר את התחושה - אך התחושה לא שבה.
היא הייתה מבולבלת ומפוחדת, בטוחה שאותו אל אכזר - אשר רק לפני
שבוע לקח אליו את אביה  - החליט, שאם כבר למחוק כמעט משפחה
שלמה, אז למה לא למחוק את כולה?! . היא הושיטה ידה אל הטלפון
והזעיקה  אמבולנס. לאחר מספר שעות, בהן שכבה בחדר-המיון, ניגש
אליה הרופא שטיפל בה ואמר לה כי היא משוחררת לביתה. היא הביטה
בו המומה, מכך שאין משאירים אותה בבית-החולים, לפחות למעקב.
הרופא הסביר לה שהיא בריאה לחלוטין. הוא שאל אותה אם סבלה מלחץ
נפשי בתקופה האחרונה, כי זה יכול היה לתת הסבר הגיוני מאוד,
למה שארע לה.
היא ניסתה לשכנע אותו שמצבה הנפשי בסדר גמור, שמדובר בבעיה
פיסיולוגית - אשר כנראה לא נמצאה בבדיקות שערך לה - וזה
חוסר-אחריות מצדו לשלוח אותה לביתה. היא הזכירה לו מקרים
בהיסטוריה, אשר בהם נשלח חולה הביתה עם 'אקמול' - כי הרופא טען
שמדובר בסתם צינון - וכעבור כמה שעות, מת החולה בביתו; ואם לא
ישאיר אותה לפחות ללילה נוסף בבית-החולים, יהיה עליו לשאת
בתוצאות; ושיהיה לו ברור, שהיא לא מתכוונת למות, לפני שהיא
תובעת אותו על רשלנות רפואית חמורה. הרופא רשם לה עוד שלושים
כדורי הרגעה לחודש הקרוב והמליץ לה לגשת לפסיכיאטר. היא נטלה
את המרשם והכדור הלבן שהגיש לה ויצאה מבית החולים כאשר כל
העיניים נשואות אליה.

בשבועיים שחלפו לאחר אותה תקרית מביכה בבית-החולים, היא הספיקה
להגיע עוד חמש פעמים לחדר-המיון. הסדרן של האמבולנסים בביה"ח,
כבר לא הסכים לשלוח לה אמבולנס בכל פעם בה היא קיבלה "התקף-לב"
נוסף - ולכן היא נאלצה להגיע במוניות. גם לעבודה היא לא שבה,
למרות שכבר עבר חודש וחצי מאז נפטר אביה.
הבוס שלה בעבודתה , פיטר אותה לאחר חודשיים שלא הגיעה. הוא אמר
לה שחודש, זה זמן סביר להתאבל, אבל מעבר לזה, כבר נראה לו
מוגזם!
היא ישבה מולו בשקט וחייכה בהבנה - למרות, שבתוך תוכה, רצתה
להכות אותו באגרופיה;
כי מי הוא שיחליט כמה זמן צריך לחלוף, עד שתתגבר על מות אביה
ותמשיך הלאה; מי הוא שיספר לה, שבחודש אחד של בכי ופחד, אפשר
לארוז לתוך קופסא שלושים שנות חיים עם הורה ולשים את הארגז
בבוידעם... ואיפה בכלל יש ספר שבו כתובים כל החוקים האלה, שהוא
מצטט מולה; מי הוא בדיוק אותו האיש, שהחליט על הזמנים המדויקים
הללו, שלוקח חודש להתגבר על מותו של הורה - מעניין, חשבה
לעצמה, מעניין כמה זמן זה על סבתא או אח או דודה... כדאי שאשיג
לעצמי את הלוח המדויק, כי אני לא רוצה לחרוג מהזמנים בעתיד...

היא קמה מן הכסא עליו ישבה, לחצה את ידו בנימוס ויצאה מן
החדר.

הפחד מן המוות היה קיים בה בכל שעות היממה,   בתשעים אחוז מן
המקרים, בהם הייתה נתקפת חרדה, זה היה קורה בשעות הערב והלילה
המאוחרות. אולי בגלל שאנשים נוטים תמיד לפחד יותר בלילה, אולי
בגלל החושך והשקט ברחובות - התחושה של הלבד הייתה תמיד מגיעה
אז.
היא קראה פעם במאמר כלשהו, שכשאנחנו ישנים, אנחנו "קצת מתים"
ברמה מסוימת, והדבר גרם לפחד שלה רק להתגבר - היא חשבה לעצמה,
שאם התקף-לב לא יהרוג אותה, אז היא בטח תמות בשנתה...

היא פחדה מכך, שלעולם לא תחזור יותר להיות היא עצמה, כפי
שהייתה, לפני שנפטר. היא הייתה יושבת ומנסה להיזכר, כיצד הייתה
פעם, לפני שכל זה קרה -  אך לא הצליחה להיזכר בתחושה, איך זה
לצחוק צחוק גדול, מבלי שגם יכאב לה בו זמנית, ומבלי שתרגיש
אשמה שהיא חיה ונושמת .למרות שכבר הבינה, שנותרו לה עוד כמה
שנים טובות לחיות, היא מצאה לעצמה פחד חדש: הפחד מכך,
שהתסמינים הגופניים של החרדות, הם אלה שיהרגו אותה - וזה כבר
נראה לה ממש אירוני... והמשעשע ביותר היה, שלמרות חרדתה מבואו
של המוות, היא חיסלה קופסת סיגריות ביום, נטלה כדורי הרגעה, על
בסיס יום-יומי והפסיקה לעשות כל פעילות גופנית - מה שלא בדיוק
נחשב כמתכון לחיים בריאים וארוכים - אך משום מה, דבר זה ממש לא
הטריד אותה...

היא קבעה פגישה אצל פסיכולוגית, שחברה המליצה עליה. כאשר הגיעה
לפגישה, היא נכנסה לחדר קטן וחשוך, ליד שולחן, ישבה לה אישה
קטנה, בת גילה, עם משקפיים שחורים גדולים. שערה היה מתוח לאחור
כל כך חזק, שהיה נדמה כי עוד רגע עיניה יקפצו מחוריהן... היא
לבשה חליפת כותנה עם הדפסי פרחים בצבע קרם, ממש כמו שלובשת
הסבתא שלה בתמונות בבית. הן ישבו זו מול זו ושתקו.
ואז לפתע, הפסיכולוגית "המתוחה" שברה את הקרח ואמרה: "נעים לי
מאוד, ברוכה הבאה, שמי פנינה - כפי שאת בטח יודעת - ואנחנו נצא
יחדיו, ל'מסע קסום' בנבכי הנפש שלך".
היא חשבה לעצמה: "לא ידעתי שבעיות הנפש שלי הן כה קסומות, אז
אולי לא כדאי לי בכלל להיפטר מהן...". ומיד ענתה לה: "נעים
מאוד, בשמחה, אני מקווה שה'מסע' יעזור".
פנינה הביטה בה, היא חשבה לעצמה: "מעניין מה היא חושבת, מעניין
אם מעבר לכל הקסם שבנפש שלי, היא מצליחה לראות כמה אני
'דפוקה'...".

היא סיפרה לה קצת על החרדות, על הפחדים, על כך שהיא מרגישה
שמישהו בא וגזל ממנה את חייה ברגע אחד - ושהדבר שגזל ממנה את
החיים, כבר ברח רחוק מדי והיא לא תוכל להשיב אותם אליה חזרה.
כאשר סיימה לשפוך את אשר על ליבה, החלה פנינה מדברת בקצב מהיר
ורצחני, עד שבקושי הצליחה לעקוב אחר דבריה. היא דיברה כל-כך
מהר, שאפילו לא עצרה לנשום לשניה:
"תראי חמודה, לפי מה שאני מבינה מדבריך, מדובר במצב קשה וממושך
של חרדה כללית כתוצאה מאירוע פוסט טראומתי; הסימנים
הפיסיולוגים הקשים מגבירים את רמת החרדה; חרדה היא מחלת-נפש,
לא ברור אם היא עוברת בתורשה; שמונים ותשעה מיליון מאוכלוסיית
העולם סובלים ממנה." באותו רגע חייכה לעצמה וחשבה כמה נפלא
שהיא לא לבד. לרגע אחד, ממש חשה מלאת תקווה, אך כעבור שבריר
שניה, הוסיפה פנינה: "זה אולי נשמע לך הרבה, אבל מדובר בסך הכל
בפחות מאחוז מאוכלוסיית העולם; במקרים קלים, התקף החרדה עובר
בעזרת כדורים וברוב המקרים - גם בעזרת טיפול פסיכולוגי מתאים -
חיי החולה נמשכים כרגיל כבר כעבור חודשיים; אך כאשר עובר פרק
זמן ממושך של מספר חודשים רב, מדובר  במקרה קשה והסיכויים
שהמחלה תישאר עם הבן-אדם, לשארית ימי חייו, גדולים עד מאוד ".
היא החלה מדפדפת בראשה את לוח-השנה ונחרדה לגלות כי כבר עברו
הרבה יותר שבעה חודשים. עצם המחשבה, שלעולם לא יחזרו חייה
להיות כפי שהיו קודם, הכניסה אותה להתקף חרדה בו במקום.
ובינתיים, פנינה המשיכה לדבר בקדחתנות, על התמודדות עם המוות
ועל נתונים סטטיסטיים ממחקרים שנעשו בחמישים השנים האחרונות.
היא ישבה מולה רועדת כולה. היא החלה מתנשמת בכבדות, זיעה קרה
כיסתה את מצחה והיא חשה את ליבה פועם באותה המהירות בה פנינה
דיברה.
ופנינה - שלמרות כל המחקרים שקראה וכל תעודות ההצטיינות שקיבלה
בעת לימודיה באוניברסיטה ואשר היו מפוזרות כולן בחדר הקטן - לא
הצליחה להבחין שהבחורה החרדה שבאה לדבר איתה, נמצאה בעיצומו של
התקף חרדה קשה; היה נדמה שהפסיכולוגית הלכה לאיבוד בתוך עולמן
הקסום והנפלא של מחלות-הנפש...

בלילה, בחלומה, היא שבה להיות ילדה בבית הוריה. היא טיילה בין
חדרי הבית, עד שהגיעה לחדר-
השינה של אביה. היא נכנסה אל החדר והוא שכב במיטה וצפה
בטלוויזיה. היא קפצה בשמחה על
המיטה, הניחה את ראשה על הכר שלידו והם החלו צוחקים ומתבדחים,
כפי שתמיד היו עושים
מול הטלוויזיה. לפתע, כאשר שלחה ידיה לחבק אותו, הוא זז ממקומו
ואמר לה: "אני קר וקשה, אני מת, אני לא רוצה שתגעי בי". היא
הביטה בו בחלום והזיזה ראשה בהסכמה מלאה לדבריו. הוא סיפר לה
שתמיד חלם לטוס לארה"ב, לניו יורק, ושהיה לו חלום להתבונן
בנופה של העיר, ממרומם של הבניינים הגבוהים; מכיוון שלא הספיק
לעשות זאת, הוא ישמח אם היא תיסע לשם ותגשים את חלומו, במקומו.


היא קנתה כרטיס טיסה לניו יורק, קצת לפני ראש השנה, לספטמבר.
ביום שלפני הטיסה, היא הייתה עסוקה רובה ככולה באריזת המזוודה.
היא רצתה לשכוח שם כל-כך הרבה, אבל בו-זמנית, גם לקחת הרבה
דברים - בשביל לא לשכוח...

כאשר נחתה בניו-יורק, האוויר היה חם ולח, עד שבקושי הצליחה
לנשום. היא נכנסה מהר למונית ממוזגת, שהובילה אותה אל הדירה
ששכרה.  הדירה הייתה דירת סטודיו קטנה. היא סידרה את בגדיה
בארון, על מדף קטן הניחה ערימת ספרים ומסגרת עם שתי תמונות -
אחת שלה עם אביה ואחת שלה עם שני הוריה, כשהייתה תינוקת. על
שולחן האוכל, בפינה, הניחה כד לבן עם פרחי שדה מיובשים שהביאה
מהארץ.

בהביטה באלפי האנשים אשר חלפו ברחוב, מבעד לחלון דירתה, נתקפה
סחרחורת. היא הביטה למטה מן הקומה העשרים, בה הייתה דירתה,
הרגישה כאילו היא רוצה להישאב למטה מן החלון - פשוט לשחרר את
גופה ולתת לו ליפול עד שייעצר כשיפגע ברצפה. המחשבה הזו שחלפה
בראשה, גרמה לה לקחת שני צעדים אחורה מן החלון, להתיישב על
הספה ולנסות להסדיר את נשימתה. וכמו בכל לילה במאות הימים
שחלפו, לקחה כדור ונרדמה.

ביום ראשון  בערב החליטה, שלמחרת, תפתח את היום בהתבוננות
בנוף, באחד מאותם בנייניה הגבוהים של ניו-יורק ותשקיף על העיר,
בדיוק כפי שהבטיחה לאביה בחלומה.

למחרת, הסתובבה ברחובות ניו-יורק, מחפשת בניין אשר יתאים
להגשמת חלום. היו שם הרבה בנינים שכאלה, אבל לבסוף בחרה באחד
וטיפסה למעלה. כאשר הגיעה אל הגג, התקרבה אל המעקה, הניחה עליו
ידיה. נשימתה נעתקה ממראה העיר מלמעלה. העיר הגדולה והמפחידה
נראתה פתאום כל-כך קטנה.
היא התבוננה סביבה ודמעות החלו מציפות עיניה, ללא שום סיבה.
היא הביטה על העיר, נדהמת מיופייה הכובש והדמעות שטפו את
פנייה. היא הביטה למטה וליבה הלם והלם בקרבה. פיה החל מתייבש
והיא שתתה מעט מן הבקבוק שהיה לה בתיק. זיעה קרה כיסתה את
מצחה - ושוב כמו באלף הפעמים הקודמות, היא חשה שלא נותר לה
אוויר.
בניגוד לכל הפעמים בעבר בהם כל-כך פחדה מן המוות, באותו הבוקר
- לא פחדה; היא רק בכתה ונשמה נשימות עמוקות. היא הוציאה מתוך
התיק את חבילת הכדורים שלה. הוציאה כדור ובלעה עם קצת מים. היא
הביטה בחפיסת הכדורים הכל כך מוכרים לה והחלה מוציאה את כל
הכדורים מן העטיפה אל תוך כף ידה. היא פיזרה את הכדורים על
המעקה שניצב מולה והחלה בולעת אותם אחד אחרי השני. הדמעות
המשיכו לזרום ותחושת הייאוש עטפה את כולה. היא הרגישה שכבר אין
לאן לברוח, שכבר אין לה כוח לפחד. היא חשה ששום-דבר בעולם הזה
כבר לא מחכה לה. העולם הזה ומי שמנהל אותו, הם יריבים שלה,
שעליה להילחם בהם לשארית חייה בכדורים ובשתיה ובבריחה מן
המציאות - ואם היא רק רוצה לברוח מהחיים האלה לפרקי זמן קצרים,
אז למה לא לצאת מהם בכלל?
היא נשענה על המעקה, חשה כיצד יוצאת הנשמה שלה, הולכת ומתרחקת
מגופה. המטוס אשר התקרב דקות ספורות לפני כן לאזור הבניין, כבר
היה ממש קרוב אליו - היא שמעה רעש גדול וכל גופה רעד עד
שנפלה...
הדבר הבא שהיא זוכרת, זה  את אביה עומד מולה, פורס את ידיו
לקראתה: "עכשיו כבר מותר לך לגעת  בי, עכשיו זה בסדר".

שנה שלימה עברה, עד שמישהו חש פתאום בחסרונה. למרות שהיו
הרוגים רבים באסון ה"תאומים" - ולמרות שגם ישראלים נפגעו באסון
- אף אחד ממכריה לא חשב לרגע שאולי גם היא הייתה שם. ואולי
בעצם, זה לא משנה כלל, כי בכל מקרה, היה זה יומה האחרון .