אמצע שיעור מתמטיקה משעמם, ביום קר למדיי.
פתאום הייתה דפיקה על הדלת.
חברה קראה לי לצאת והמורה לא הרשתה.
אני, כששמעתי את שמי, קפצתי מתוך העולם שלי ומהמחברת שלי.
הייתי באמצע כתיבת משהו. ולא, זה לא היה החומר.
יצאתי אליה בלי לשאול את המורה.
עשיתי את מה שהיא ביקשה וחזרתי למחברת.
כשחזרתי למחברת, המוזה שלי נתקעה.
המחברת שלי החלה להתמלא בקווים שלאט לאט מחקו את השורות
שכתבתי.
ואז, שוב זה קרה.
עוד חברה קראה לי וביקשה משהו.
לכן, מצטערת אם גם זה יצא באמת נורא.
רק רציתי לספר שהמוזה שלי תמיד בורחת ממני נורא מהר.
היא בטח מפחדת ממני. טוב, אני די מבינה את זה.
אבל לא רק שהיא מפחדת ממני, היא גם נורא ביישנית ושונאת
כשמדברים עליה.
מה שאומר שבטח עוד רגע היא תבוא מאחורי בסתר ותבעט בי על כל מה
שרשמתי פה.
טוב, נו.. אולי זה ייתן לי דחיפה קלה לרעיון חדש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.