לפעמים בא לי פשוט לעזוב את הכל, את הדאגות והפחדים, להישען
אחורה לעצום עיניים ולדמיין שאני מישהי אחרת, מישהי שתמיד
רציתי להיות, מישהי שתמיד כולם רוצים להיות איתה.
בוקר, צהריים, ערב ולי אין מנוחה, כל מה שאני עושה זה יושבת
וחולמת בהקיץ על מה שאין ואף פעם לא יהיה לי. אוספת שברי
חלומות ומנסה להפוך אותם למציאות.
תמיד אני חוזרת לאותה נקודת מוצא, אני מתעוררת ומגלה שאני עדין
חיה באותה מציאות כואבת ואכזרית, אני שוב לבד ואני שוב אני.
החברים שהמצאתי לעצמי מתחילים לפעמים להיות יותר מסתם צללים
וקולות. לפעמים, אני ממש רואה אותם איתי. הפסיכיאטר נתן לי
סמים חדשים ואני נעלמת שוב בחלומות והזיות עד שאני מתעוררת
ומגלה שאני שוב לבד ונגמרו לי הדמעות, אני בן אדם שדועך ונעלם,
אני נפש שלא נועדה להיות, אני כלואה בתוך עצמי.
האנשים שמסביבי לא שמים לב למה שקורה לי, הם לא רואים את הסדק
שנוצר ומאיים לפורר אותי לאלפי חתיכות, לובשים את החולצה
המתאימה ואיש לא מרגיש, גם כך לאיש לא אכפת.
קשה לפעמים לדעת מתי אני קמה בבוקר, מה חלום, מה מציאות, מה
אמת, והכי קשה לדעת מתי אין יותר תקווה. אבל לי לא היה מה
לדאוג כי החברים שלי, החברים הכי טובים שיכולים להיות דאגו
לי.
הם ביקרו אותי אתמול בלילה, הם חייכו אליי, הם לחשו לי באוזן
סוד. ואז ברגע של שקט, ערפל החלום נמוג והעניק לי רגע אחד
מפוכח. התרוממתי מהמיטה וניגשתי למקלחת, פתחתי את המגירה,
עיניי חיפשו דבר אחד, סכין גילוח. הוצאתי את המגירה מהמקום
ושפכתי את תכולתה על הרצפה, ראיתי אותו, נוצץ, בוהק, גאולה.
הסתכלתי עליו, חייכתי, נזכרתי בחברים שלי ובמה שהם אמרו לי, הם
אמרו לי שהיום יום השינוי כי מהיום אין יותר תקווה. קירבתי את
הסכין לוורידים ולחצתי, הכאב סימא אותי, הם הבטיחו שהם יחכו
לי, שם למעלה, יאספו את הנפש הפגועה והשונה שלי לחיקם, ינשקו.
טיפות של דם ניגרו על בגדיי, לכלכו אותם, לי זה לא שינה.
אני עוזבת את העולם הזה למקום טוב יותר, ואני לעולם לא יהיה
בודדה.