שני שאני מוצא את עצמי מול מסך המחשב
הפעם , יותר שבור, יותר המום , יותר עייף.
מסע ההלוויה היה
היה , כך,- פשוט היה .
לא רוצה לדבר לא רוצה לזכור.
אך אין בררה חייבים , הייתי שם חוויתי את הכאב , הפניתי מבטי ,
הוא נמוג, החזרתי מבטי הוא חזר , בהתעצמות .
השעה 3:36 לפנות בוקר ואני פשוט מרגיש צורך לכתוב.
אני בקושי רואה את המסך מרוב עייפות אבל אני מרגיש כאילו אני
חב לך חוב.
מין חוב שהייתי פורה אם היית בחיים .
היומיים האחרונים היו בשבילי סרט אחד גדול .
אם הייתי מחבר את הסימפטומים הייתי יודע שזה חלום .
הכל עובר מהר , אני לא זוכר לטווח הקצר אלה רק במאמץ מסיבי .
באיזשהו שלב היום התחלתי להרגיש שוב פעם את אותה הרגשה הרגילה
.
הרגילה נטולת הדאגות ההרגשה שאני יודע שהכל בסדר ואני מוגן .
אפילו צחקתי , אולי על מנת לברוח קצת מהמציאות .
החזרה להווה הזה , ההווה הכואב ביותר שחייתי בכל ימי חיי עד
הלום .
הגיעה במהרה, ואולי כך לטובה , הרי אם את אוצר שכזה לא יכול
להינות מהחיים יותר.
טעות בפי , אני אמשיך לחיות , אבל יהיה לך מקום נכבד אצלי בלב
וכך אולי תוכלי להרגיש קצת את החיים , עשיתי את החישוב שאם רק
10 ילדים שמה זה לעומת מספר האנשים שאוהבים אותך , זה כלום
בהתגלמותו .
אם רק 10 ילדים יתנו עשירית מהלב שלהם את- הדר תוכלי להרגיש את
החיים .
את החיים שכל כך אהבת .
את החיים שכל כך הערכת .
את החיים שידעת שאסור לפספס.
מי כמוך ידע שאוסר איי אפשר לקנות אושר צריך להשיג ע"י מימוש
מטרות .
אין רגע נתון אחד שאני לא חושב על רגע אחר שהיה לנו ביחד .
והיו כל כך הרבה רגעים ילדה.
אפילו לא עברו יומיים שלמים ואני מתגעגע אלייך כמו אחות , כמו
נפש.
מה הייתי נותן היום לרגע אחד כזה איתך , הייתי נותן הכל ילדה.
הכל .
אני חושב על התמונה שלך .
אני לא בוכה.
אני חושב על העובדה שאני לא אזכה עוד לראות אותך עומדת לידי,
אולי רק בחלומות המתוקים מדבש.
הדר
היום שרנו שירים .
השירים היו לך .
וכאשר ביקשתי לנגן את השיר שלנו השיר שהיה אך ורק שלנו -"מכה
אפורה"
שרתי קצת בכיתי הרבה , שרתי קצת בכיתי הרבה.
כך כל השיר.
אני רוצה שתדעי שאת לא יוצאת לי מהראש ואני אוהב אותך בלב מלא
.
השעה 3:56 וכמעט נרדמתי בישיבה השניה .
אז לסיכומו של עניין ילדה מתוקה- אוצר - פרח שלא הספיק לפרוח .
אני מבטיח להמשיך לכתוב , לך אתך עליך , כי אני חייב לך .
אני לא יודע למה אבל ככה אולי זה הלב שכואב.
אוהב - אסף שנהב . |