[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
ילדים קירחים מברונזה

חמש דקות מהכור נמצא המרכז הרפואי לילדים חולי סרטן. בכל בוקר,
כשאני עובר ליד המרכז בדרך לעבודה, הילד הקירח בכניסה מסתכל לי
בעיניים ומחייך, ואני מחייך אליו בחזרה. הילד נראה כבן שמונה
או שבע וחצי לפחות, בחלוק בית חולים חמוד שכזה, ישוב על כסא
גלגלים, העמוד עם האינפוזיה שלו לידו עם שקית המים שמודבקת
עליה מדבקה של פו הדוב. הוא מחייך, ואני בחזרה. הילדים הקירחים
האחרים שעוברים לידו כל בוקר לא מפריעים לו, והוא ממשיך לנעוץ
מבט עמוק בכיפה המתכתית של הכור. כל בוקר כשאני עובר לידו בדרך
לכור, הוא מחייך אליי לרגע וממשיך להביט בשמש הבוקר משתקפת
מהכיפה. "אנחנו מייצרים אותם, והם מטפלים בהם", מתלוצץ השומר
השמן בכניסה למפעל, "פסולת רדיואקטיבית וילדים קרחים, תפוקה
מלאה....". ואני מחייך אליו, כמעט מגחך וממשיך אל החנייה. לובש
את החליפה, כפפות, קסדה, ומשם שלושים צעדים אל העמדה. שלושים
צעדים במקרה של תאונה, אז אמרו שזה כדאי לדעת, היום אני יודע
שזה לא ישנה בגרוש אבל עדיין  אני מוודא. למקרה שזה ישתנה.
היום אני מסתכל על הצינור, כמו שאתמול ושלשום הסתכלתי על
הצינור. אם לא יוצאים המים מצד אחד, אני לוחץ על כפתור ושוב
המים יוצאים. הנה הזרימה האטה,לא נורא הכפתור יתקן. המים
הירוקים יוצאים מהצינור וזורמים לנחל, מהנחל לאדמה ומהאדמה
לברז, מחזור מים כזה, ומהברז לילדים הקירחים ומהילדים הקירחים
לבית המשפט. בבית המשפט המים עוצרים קצת ואז שוב זורמים
והילדים הקירחים מתחלפים. שלא תפסיק הזרימה, צריך ללחוץ על
הכפתור.
אני זוכר שלפני שנתיים כשהמפעל בנה את המרכז הרפואי לילדים,
הקהילה שמחה. והדירקטוריון של המפעל שמח שלילדים הקירחים יהיו
מקום שבו יוכלו לשחק בשקט, וכמו שאת הפסולת הרדיואקטיבית
קוברים מתחת לאדמה, ילדים קירחים והורים של ילדים קירחים
קוברים בין קירות בטון. והמים הירוקים ממשיכים לזרום. אני כבר
לא רואה את הצינור או את  המים הירוקים נשפכים ממנו, כל שאני
רואה זה את המפרש ואת הילד מהכניסה למרכז, יושב לי על הסירה
ומסתכל אל האופק. ואני והילד שטים באגם גדול של מים ירוקים
והוא מסתכל לי בעיניים ומחייך חיוך של אושר בעת שאני מכוון את
המפרש ומוריד את העוגן. והוא עם החכה במים, ואני יושב מאחוריו
ומחבק אותו חזק חזק, ואוחז איתו בחכה למקרה שדג יגיע. משהו
מושך את המצוף של החכה למטה ואני והילד מושכים בחזרה, והנה
יוצא לו עוד מיכל של פסולת עם הסימן הצהוב שחור. " זה לא טרי
ילד, צריכים לזרוק ", אני אומר לו, והוא מחייך ומשחרר את
המיכל. פתאום המפלס מתחיל לרדת ואני הילד יורדים אט אט עם
הסירה אל הקרקעית. והקרקעית מרוצפת לה במיליון דגים מתים
ומכלים זרוקים. והילד מחייך אליי וצוחק, " תראה מה תפסנו ", "
תראה באמת ...", אני עונה ומתעורר להחזיר שוב את הזרימה
לצינור.
הפסקת קפה, הפסקת צהריים, והנה מורידים את החליפה וחוזרים לבית
הריק. "ילדים קירחים ופסולת רדיואקטיבית, ולפעמים איזו תביעה",
מסביר לי השומר השמן בדרך החוצה, ואני מגחך. בדרך הביתה אני
רואה אני הילד על כסא הגלגלים, יושב ומביט בשקיעה משתקפה
מהכיפה של הכור. ואני מחייך אליו, והוא בחזרה. שוב אני מגיע
הביתה, למיטה הגדולה שהפכה לאישית. אוכל, מצחצח שיניים, ובוכה
את הנשמה אל הכר הרך. חושב על מרכזים רפואיים, ואגמים ירוקים,
וכפתורים שמחזירים זרימה. ועלייך ילד ברונזה קירח שלי, עלייך
ועל ימים של שמחה. ימים של שיער, ואגמים טהורים, וריצה בשדות.
ימים שראית שקיעות, ולא דרך כיפות מתכתיות....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה איתי, מה
איתי, מה איתי,
מה זה קרה לי,
טוב לי אוראלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/03 12:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה