הכרתי מישהי כשהיא הייתה ילדה, עכשיו היא כבר לא.  היא גרה
באלסקה ובאה לישראל, אמרו לנו שהיא מחילופי תלמידים.
היא למדה דווקא די מהר עברית והשתוקקה לדבר עם כל מי שעבר
ברחוב.
אמרו לנו שהיא תישאר פה לשבועיים, אבל השבועיים הלכו והתארכו,
עד שאמא ואבא שלי החליטו לגדל אותה, כי מישהו סיפר להם שכנראה
ההורים שלה נטשו אותה והם לא רוצים אותה יותר.
לילדה קראו קריזה.
בגלל שהמילה הראשונה, שהיא אמרה הייתה קריזה, ובאותו הזמן עוד
לא היה לה שם שההורים שלה חיבבו במיוחד,אז ההורים שלה החליטו
לקרוא לה ככה.
ואתם בטח שואלים את עצמכם איך ילדה הלכה לגן בלי שם? אז זה לא
ממש נכון. היה לה שם, לפני כן קראו לה פרח.
אבל אף אחד לא זוכר אותו בכלל.
ביום שראשון שהיא הגיעה היא מלמלה איזו מילה באנגלית. משהו
שנשמע כמו בננה. ואני חשבתי למה שהיא תגיד בננה, אז שאלתי אותה
באנגלית: "דו יו וואנט בננה?" והיא הנידה את ראשה.

מסתבר שהיא הכי רצתה פה בישראל ללכת לעזריאלי. אני ממש לא יודע
איך היא שמעה על הקניון הזה, אבל אני הסכמתי ללכת איתה בלי
לחשוב פעמיים.
היה לה גוף משגע וכולם הסתכלו עליה, כשהיא יצאה עם הבגד ים
היפה הזה, שבחרתי לה. הוא היה בצבע סגול.
היא שילמה על הבגד ים ויצאנו לדרכנו.
הלכנו לים כמובן, ונהנתי מכל שנייה, מהמים היפים ומהשמש החמה
שצרבה אותנו קצת.
אפילו שהייתה איזו שקית שהתלבשה לי ישר על הפרצוף כשצללתי
בשביל לראות את הדגים הכסופים שתמיד שחו להם בקבוצות.

יצאנו מהמים.

שאלתי אותה מה הסיפור שלה, והיא סיפרה לי אותו כל כך יפה שירדו
לי כמה דמעות.
לא חשבתי שממקום כל כך רחוק תגיע אליי לפה ילדה כל כך מיוחדת.
היא אמרה לי שהיא לא אוהבת לחיות בבית ושקשה לה.
אמרתי לה שגם לי קשה, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה, כי יש כזה
חוט בלתי נראה, שקשור לידיים שלנו ואם אנחנו נופלים, אז האנשים
שלידנו גם ייפלו, וייקח להם המון זמן עד שהם יעשו קשר חדש
ויימלאו את החלל הזה שנוצר.

היא אמרה לי שלא אכפת לה שאנשים אחרים ייפגעו, ואני נתתי לה
מבט נורא מוזר, עד שהיא לקחה את הדברים שלה בחזרה.

כשהגענו הביתה חיכתה לנו אמא עם איזה המבורגר ממקדונלדס, אבל
הפעם לא יצא להם משהו, או שאולי זה אני?
פרח דווקא נהנתה מההמבורגר ואמרה שמחר היא רוצה לאכול עוד עשרה
כאלו ואני לא הבנתי לאן כל הג'אנק הזה שהיא אוכלת הולך.

הלכנו לישון ובבוקר כשקמנו, נסענו לחיפה, ברכבת.
היא רצתה לראות תמונות של אמנים ישראלים, שגם אני חשבתי שהם
נורא מוכשרים.
אמרתי לה שאני אקנה לה איזו תמונה יפה שתהיה לה מזכרת מישראל
כשהיא תחזור לאלסקה.

אחרי שאמרתי לה את זה, הבנתי שבחיים שלי לא ראיתי מבט כל כך
עצוב.

ואני מאז הבנתי שהיא תישאר פה, בישראל.
והשנים עברו ואנחנו חיזקנו את הקשר שלנו כל יום עוד יותר.
היא כבר ידעה עברית מושלם, ידעה לדבר לב של אנשים כל כך טוב,
ותמיד ידעה מה להגיד להם.
אמרתי לה שכדאי לה ללכת ללמוד פסיכולוגיה, והיא הלכה.
עכשיו היא כבר דוקטור.
יש לה קליניקה במשרדים של עזריאלי.

אף פעם לא אהבתי מישהו כל כך.
לא ידעתי שיש בי את זה.
רציתי להגיד לה כמה חזקה האהבה שלי אליה.

יום אחד, עליתי על המטוסים האלו, שמשאירים את העשן הלבן והדק
הזה בשמיים, שאף אחד לא יודע מאיפה הוא מגיע, ורשמתי לה בענק.
שתדע כמה היא חשובה לי.

חודש אחר כך התחתנו.
ועכשיו? עכשיו אנחנו בירח דבש.
אנחנו כבר מכירים ארבע שנים.
ולמה אני מספר את כל זה?
כי ממקום כל כך רחוק,
ממקום כל כך קר,
בחיים לא חשבתי שתגיע משם המתנה הכי גדולה שלי בחיים,
הפרח שלי.