יושבת פה עם כוס יין אדום
מול מסך מחשב קוראת שירה.
כל כך מזדהה ומתפלאה
שזאת לא אני שיצרה את היצירה.
יושבת פה רועדת עם הכוס יין
מחכה, רוצה שתבוא מאחוריי
שתחבק אותי ותחליף את תפקיד היין.
רוצה שתבוא ותחבק אותי חזק
שלא אצתרך להזדהות עם השירה.
והבדידות נשארת,
ואני,
נחנקת,
מסתגרת.
וככל שהזמן עובר האמון שלי באדם נפחת
והצורך שלי באהבה מתעצם.
וזאת עכשיו כבר הכוס השלישית שלי...
וזה לא כל כך נורא
הכוס נדבקת לפני מהדמעות.
ואנ לוגמת עוד לגימה מהייין היייבש
שמזכיר לי אותך...
ואת מגעך.
אנ שומעת את צחוקך
אתה פה... ממש קרוב אליי
צוחק ומחייך כמו תמיד,
שאני קצת לא פה...
כשאני קצת שותה...
שאני כמעט בלי הכרה.
אני כל כך אוהבת אותך...
כי אתה תמיד פה שאני צריכה
שאני קצת שותה
שאני קצת לא בהכרה מלאה...