בשבת, במהלך הקריאה בתורה, התחילה השמועה להתפשט. הצ'אוואחים,
כדרכם, לא מצאו עניין בפרשת-השבוע, שכן זה עניין למבוגרים.
לכן, יצאו החוצה, אל המרפסת, לפצח גרעינים ולרכל, עד שיבוא
יונה השמש, לזרז אותם להצטרף לתפילת מוסף.
 ושם, בחוץ, שאל ברדה בקול רם, האם מישהו שמע על המצבה הזוהרת
בבית-הקברות הישן. מאיר, הבן של אהרון תמם, הנכד של
'בבא-ג'נח', מצד אימו, שאינו מסתיר את דעותיו האפיקורסיות, אמר
בזלזול: "אולי זה השיני-זהב של הצדיק?". וזבולון, שנעשה
לאחרונה דתי קיצוני ואפילו התחיל לגדל זקן, נזף בו: "מאיר! זה
לא נושא לצחוק. אסור להקל ראש בדברים האלה!".
פרג'ון, שהיה מהמר מטבעו, ראה את האתגר בעניין: "במקום להתווכח
אם יש בזה אמת או אין, אני מציע התערבות..."
"פרג'ון! שבת היום!", אמר זבולון בצדקנות.
"בסדר!", אמר פרג'ון, "אז אתה אל תשתתף. טוב?..". הוא פנה אל
האחרים: "מתערבים? אנחנו הולכים בלילה אל בית-הקברות. אני אומר
לכם שזה שטויות! אין שם כלום. אני מוכן לשים...", הוא הפסיק
ושלח מבט אלכסוני אל זבולון, "לא חשוב כמה... ומי שחושב שהמצבה
זוהרת, ישים אותו הסכום... ונראה. מה אתם אומרים?"
ברדה התגרה בו: "אתה מוכן להתערב על השעון שלך?"
 נשתררה דממה, כיוון שהשעון של פרג'ון היה משהו מיוחד, שעורר
קינאה אצל כל בני החבורה ושמעו יצא למרחוק. השעון של פרג'ון
היה  ש ע ו ן   מ ד ב ר, אמנם באנגלית, אך מדבר. כשכיוונת אותו
להשכמה, הוא היה מעורר אותך בצלצול, ולאחריו היה אומר, בקול
מתכתי, באנגלית, את המילים: "גוד מורנינג!". ואחרי חמש דקות
היה מצלצל שוב, ואומר: "גוד מורנינג! יו אר לייט!", כלומר:
"אתה מאחר!". שעון זה עלה לפרג'ון הון עתק, והוא היה מאוד גאה
בו  עד כדי כך שהחל ללמוד אנגלית בגללו, שלא ילעגו לו כאילו
אינו מבין את שפתו של השעון. ושעון זה היה מקור קינאה לכל
חבורת הצ'אווחים.
ההיסוסים של פרג'ון נמשכו דקות ארוכות. בנתיים יצא יונה השמש
וקרא לקהל-הצ'אוואחים להיכנס, לתפילת- מוסף. במוצאי שבת נפגשה
החבורה על הברזלים ברחוב. תוך פיצוח הגרעינים עלה שוב עניין
המצבה הזוהרת, בבית-הקברות הישן.
"תשמעו!", פתח פרג'ון, "אני מוכן להתערב על השעון! מה שדיברנו
בבית-הכנסת. מה אתם אומרים?"
ברדה אמר: "אתה שם את השעון!".
פרג'ון היה במבוכה. הוא ירק קליפת גרעין, קרצף את ערפו ולבסוף
אמר: "יאללה! הולך!".
ביום ראשון בצהרים, עלו מאיר וסבו, 'בבא-ג'נח', אל הגג. הגג
סוייד לבן לאחרונה, ועתה בהק וסנוור.
'בבא-ג'נח' ישב על פח-זיתים ישן, משעין סנטרו על מקל ההליכה
שלו.
"כבר הרבה זמן לא הייתי כאן, למעלה, מאיר. פעם, הייתה סבתא
שלך, עליה השלום, תולה כאן כביסה. גם היינו מייבשים כאן, על
הגג, את הגרעינים של האבטיח. גם היינו עושים פה צנצנות של
חמוצים... אח..", הוא נאנח, "איזה ימים..".
"סבא!", הפסיקו מאיר, "תראה לי מכאן, מלמעלה, איזו מצבה
בבית-הקברות הישן, שם למטה, זוהרת בלילה?"
"בשביל זה רצית לעלות לגג? הייתי אומר לך מההתחלה שזה סתם
סיפור שהולך אצלנו בעיר כבר מזמן. אני, אף פעם אני לא ראיתי
שהיא זוהרת".
"של מי המצבה שאתה מדבר עליה?", שאל מאיר.
"זה המצבה של הצדיק ה'תפילין-מאכער'", ענה 'בבא-ג'נח'.
"מי זה הצדיק הזה? אף פעם לא שמעתי עליו", לא הירפה מאיר.
"בטח לא שמעת! זה צדיק נסתר. הוא הלך לעולמו כבר מזמן. כשאני
הייתי עוד ילד..", הוא שקע בזיכרונות. "נו?", הפציר בו מאיר.
"מה נו?", התעורר 'בבא-ג'נח', "אה, בקשר לצדיק?!... טוב! הוא
היה חי שם בח'ירבה, איפה שהיום הצייר יוז'יק. אתה מכיר אותו?
בטח שאתה מכיר. זה זה שהיית הולך להציץ אצלו כשהוא מצייר
בחורות ערומות.. עכשיו אני נזכר...", גיחך, "פעם חיפשתי אותך
חצי לילה... ובסוף מצאתי אותך על יד החלון שלו... אז שמה היה
גר הצדיק, ה'תפילין-מאכער'".
"מה הוא היה?", שאל מאיר.
"הוא היה הולך מבית לבית, ומבקש לבדוק את התפילין. היה מביא לך
תפילין שלו, שיהיה לך בינתיים, והיה בודק אצלו. וזה היה הפרנסה
שלו. ומי שהיה צריך תפילין לבר-מצווה, היה הולך אצלו. והוא היה
לוקח כזה סרט ומודד את הראש של הילד, הבר מצווה, ועושה לו
תפילין. היום כבר לא עושים כזאת עבודת-יד..".
"נו?", אמר מאיר.
"אז זהו! הוא היה צדיק!".
"זה מה שיש לספר עליו?", שאל מאיר באכזבה.
"מה אתה עוד רוצה לשמוע?", שאל 'בבא-ג'נח'.
"איזה מין בן-אדם הוא היה? למה הוא צדיק?"
"אה.. מה אני יגיד לך? קודם כל, הוא דיבר אנגלית. עברית הוא
דיבר בקושי. חוץ מזה סיפרו שהוא היה איזה נסיך או לורד, או
משהו כזה, שהתגייר. הוא היה הולך ככה זקוף, לא מסתכל לצדדים.
והיו לו גרביים לבנים וגם הפנים והידיים היו בצבע לבן. והוא
היה מתלבש כמו החסידים. אתה יודע. ואף אחד לא ראה אותו אף פעם
קונה אוכל. ואני לא יודע ממה הוא חי ואיך הוא אוכל. ורק בשבת,
ב'סעודה שלישית', ראו אותו טועם משהו, בשביל המצווה. ואני
אפילו לא יודע איפה הוא היה עושה את ליל-הסדר..."
"אז במה הוא היה צדיק? אני לא מוצא שום דבר של צדיקות במה
שסיפרת?", התריס מאיר.
"שמע, יא-איבני! זה שאתה עזבת את דרכי אבות, זה לא נותן לך
זכות לזלזל.." אמר 'בבא-ג'נח' בחומרה.
"טוב!", נסוג מאיר, "תגיד אתה במה הוא צדיק?"
"אני לא יודע", המשיך 'בבא-ג'נח' לאט, "אני לא יודע על מעשים
שלו לפני שהוא נפטר. מה שאני כן יודע, זה, שכשהוא הלך לעולמו,
אמר הרב, בהלוויה, שיש לצדיק, ה'תפילין מאכער', זכות. ומי
שיתפלל על קברו, זה יביא לו ברכה. ואם יבוא לשם מישהו שאין לו
אמונה בלב, הצדיק יכניס לו את האמונה. וכשם שהצדיק בא אל
היהדות, הוא גם מחזיר אל היהדות את אלה שמתרחקים ממנה. ככה אמר
הרב.."
"ו..", ניסה מאיר להמשיך את חוט השיחה.
"ו.. ובאים אנשים, מכל הארץ, אפילו ממקומות רחוקים. אפילו
מחיפה. ומכל מיני מקומות. והצדיק עוזר להם".
"ולמה המצבה שלו זוהרת?"
"באמת היא לא זוהרת. כך מספרים. היא נראית זוהרת רק בעיני מי
שלא מאמין. היא כאילו מגנט שמושך אליו את אלה שיש להם ספק. כדי
שיבואו ויבקרו שם, וייצאו עם אמונה בלב".
"שטויות!", מלמל מאיר.
"מה אמרת?", שאל 'בבא-ג'נח'.
"שום דבר", ענה מאיר.
השניים שתקו. לאחר הרהור ארוך, אמר 'בבא-ג'נח': "מאיר. לא היה
מזיק לך לבקר שם. אולי אחרי זה תחזור אל הדרך הנכונה. תלך עם
כיפה ותתפלל כמו שצריך, ולא רק תבוא לבית-הכנסת בשבת לפגוש את
החברים. מה אתה אומר?"
"איך הוא יחזיר אותי בתשובה, הצדיק שלך?", שאל מאיר בזלזול.
"אני לא יודע איך, אבל זו עובדה!", התעקש 'בבא-ג'נח'.
"הוא יטיף לי מוסר?", המשיך מאיר, "הוא ילמד אותי הלכות? אולי
הוא ישוחח אתי באנגלית?", התגרה מאיר.
"אני לא יודע!", ענה 'בבא-ג'נח בשקט'.
"אתה יודע מה?", אמר מאיר, "אני מוכן לעשות ספורט! אם הוא מדבר
אלי, אני חוזר בתשובה. או.קי.?"
"מאיר עאיוני!", התחנן 'בבא-ג'נח', "זה לא ספורט! אל תזלזל!".
 למחרת בערב התכנסה החבורה. פרג'ון הביא עמו פנס. זבולון
החזיק בידו ספר תהילים קטן. ברדה הצטייד באולר-קפיצי, "שיהיה,
לכל מקרה", אמר. החבורה גלשה בדילוגים, בעקבות פנסו של פרג'ון,
בין הסלעים, במורד בית-הקברות. ה"מצבה הזוהרת", נראתה בין שאר
המצבות, בוהקת בלובן.
"זה בכלל לא זוהר!", אמר ברדה, "זה סתם סיד לבן", הוסיף
מאוכזב.
"חכו עד שנתקרב", אמר זבולון.
 כשהגיעו אל המצבה המלבינה בחשכה, הקיף פרג'ון בפנסו את
הסביבה. צלליות המצבות נתארכו על הקרקע. האדמה הייתה מבוקעת
וסדוקה מחום-הקיץ.
"אין פה שום דבר מיוחד", התלונן מאיר.
פרג'ון אמר בנימת ניצחון: "נו? אמרתי לכם? זו סתם מצבה לבנה.
לא זורחת ולא זוהרת ולא בטיח!".
זבולון אמר: "אבל תסכים אתי שהיא לבנה יותר מכל המצבות
האחרות?"
"אז מה?", אמר פרג'ון, "הפסדתם בהתערבות, נכון?"
"טוב! בואו נלך מכאן", אמר ברדה שלא חש בנוח בתוך בית הקברות
החשוך.
החבורה, מדוכדכת מעט, הן מההפסד בהתערבות והן כיוון שלא התרחשה
הרפתקה כלשהי, שבה ועלתה אל הכביש.
למחרת בבוקר, צלצל הטלפון בשעה מוקדמת. מאיר התעורר, וניגש
בפיהוק לטלפון.
"שמע, איבדתי את השעון!", שמע את קולו הנרגש של פרג'ון, "אולי
יש לך מושג?"
מאיר, מטושטש, ענה: "השעון ההוא ההוא?"
"כן!", ענה פרג'ון, מתנשם.
"איפה יכולת לאבד אותו?"
"אני לא יודע? חיפשתי בבית, חיפשתי ברחוב, על יד הבית, חיפשתי
בכל מקום. אין לי מושג. האמת היא  שלאחרונה הרצועה הייתה קצת
רופפת. אני לא יודע מה לעשות. צלצלתי כבר לכל החבר'ה.."
"נו? ומה הם אמרו?", שאל מאיר.
"מי ששיגע אותי זה זבולון. אתה יודע מה הוא אמר? הוא אמר שזה
מגיע לי בגלל שככה זלזלתי ועשיתי את ההתערבות על השעון. מה אתה
אומר?"
"תעזוב את המשוגע הזה!", אמר מאיר.
 כיוון שמאיר התעורר כבר, הוא קם, התרחץ והכין לעצמו כוס קפה.
סבו, ה'בבא-ג'נח', היה כבר ער.
"אם כבר קמת כל כך מוקדם, אז אולי אתה בא אתי לבית הכנסת?",
כשראה שמאיר מתכונן לסרב, המשיך: "מה איכפת לך לעשות טובה לסבא
שלך?"
מאיר וויתר: "טוב. רק הפעם. אבל אל תבקש ממני יותר. אתה יודע
שאני לא מחזיק מזה.."
השניים פסעו יחד בסמטאות. טליתותיהם תחת זרועם. בבית הכנסת
לחצו את ידיו המכרים הזקנים. "במה זכינו?"
"סתם בא לי להתפלל", ענה מאיר.
אחרי התפילה נערך קידוש על ידי בצלאל הזקן, שזה היה יום
הזיכרון של הבן שלו. מאיר טעם מן הקוניאק. הצריבה של המשקה
בקיבתו עוררה את תאבונו. "סבא, בוא נלך הביתה. אני רעב".
בדרך חזרה אמר 'בבא-ג'נח': "שאלת אותי על הצדיק
ה'תפילין-מאכער'? אה? אז אולי אתה מוכן לעשות אצלו ביקור?"
"בשביל מה? בשביל שאני אחזור בתשובה? תשכח מזה, סבא!"
"הנה, כבר עשית חצי הדרך. אתה בעצמך מאמין עכשיו שבזכותו אפשר
לחזור בתשובה".
"זה לא ככה, סבא, אני פשוט לקחתי את המילים שלך..", גמגם
מאיר.
"מה איכפת לך מאיר? מה אני מבקש ממך, בסך הכל? ללכת ולבקש
מהצדיק קצת ברכה. זה קשה?"
"אני אין לי זמן, סבא. אני חוזר מהעבודה הרוג לגמרי, ויש לי את
החוג לאנגלית, שאני הולך אליו עם פרג'ון, ואני לא יכול להפסיד
שיעור. אתה מבין אותי?"
'בבא-ג'נח' לא ענה. הם המשיכו לצעוד בשקט. לפני הכניסה הביתה,
עצר 'בבא-ג'נח' ואמר: "הלכת בסוף עם החברים לבית הקברות?"
"כן".
"לזה מצאת זמן?!"
"טוב. זה היה בלילה!".
"אז תלך גם בשבילי, בלילה!", אמר 'בבא-ג'נח' נחרצות ופתח את
הדלת.
"בסדר, סבא", וויתר מאיר.
בארוחת הערב הזכיר 'בבא-ג'נח' למאיר את הבטחתו.
"מה אני צריך לעשות שם?"
"רק תלך ותדליק שם נר על הקבר, ותגיד את הפרק-תהילים שצריך,
הנה, אני מביא לך את הספר ואני מקפל לך, בתור סימן, איפה שצריך
לקרוא".
מאיר, נאנח. הוא נטל פנס-כיס, נר וגפרורים, ויצא. בדרכו התעכב
אצל המזוזה, שלח ידו ונשק לה. חיוך התפשט על פניו של
'בבא-ג'נח'.
עברה שנה.
'בבא-ג'נח' לא גילה לאיש מדוע החליט להכניס ספר-תורה חדש
לבית-הכנסת. "ככה סתם", ענה לשואלים, "רציתי לקיים מצווה".
ביום שלישי אחר הצהרים התקבץ קהל המתפללים בביתו של
'בבא-ג'נח'. במרפסת, על שולחן מכוסה בפרוכת שהובאה מבית הכנסת,
היה מונח הספר החדש, בתוך תיבת העץ המהודרת. בקצה העליון נכרכה
מטפחת משי לבנה.
"הייתה שייכת לאשתי המנוחה, עליה השלום", אמר 'בבא-ג'נח'.
 הקהל סביב הצטרף מדי פעם בזמרה, אל המנגינות שניגן בנציון,
בקלרינט. וכיוון שבנציון ידוע כזייפן גדול, נשמעו לעתים
הקריאות: "הופה! הופה!". אבל 'בבא-ג'נח' היה משתיק אותם:
"תעזבו אותו. הוא אין לו נשמה רגישה למוזיקה. הוא הרי לא
משלנו, אז מה אתם רוצים ממנו?"
 כשהחל להחשיך, חילק 'בבא-ג'נח' נרות לקהל, והלהבות הזעירות
ריצדו ברוח הקלה. הרב סמוחה היסה את הקהל ופתח: "לכבוד התורה
ולכבוד בעל הבית ולכבוד המשפחה המכובדת, אני מתכבד לשאת את
הספר הקדוש מעל מפתן הבית", והוא נטל את קנקן המים שהגיש לו
'בבא-ג'נח', ויצק אותם על המפתן. "מי ייתן ותבוא הברכה על הבית
הזה, ושיזכה בעל הבית להשיא את בנו מאיר, נרו יאיר, ויזכה
לראות ממנו זרע, כמו שנאמר:.. "והיה כעץ שתול על פלגי מים..",
והקהל מחא כפיים, ובנציון התחיל לנגן את הנעימה של: "ונזכה
לראות בנים, בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ובעבודה..".
 והתהלוכה יצאה לדרך, אל תוך הסמטאות החמות, החשוכות. והשירה
הדהדה במעברים הצרים. והחלונות האירו במלבנים צהובים. וכשעברה
התהלוכה, נפתחו חלונות והושלכו סוכריות אל הקהל. החשיכה הייתה
מלאה ולהבות הנרות נראו כמרחפות בה לפי קצב המנגינה.
 ובתוך הקהל התהלך לו מאיר, במעיל שחור ובכיפה שחורה,
כסהרורי. נסחף עם הקהל, טופף בריקוד, כאילו צף על גלי החשיכה.
ובכניסה לבית הכנסת, שהיה מואר באור מלא, אמר הרב: "אני מתכבד
להזמין את הנכד הצעיר של ה'בבא-ג'נח', את מאיר שלנו, להכניס את
ספר התורה אל בית הכנסת. מי ייתן ומאיר יאיר את הדרך לצעירים
אחרים, מבנינו, ששכחו את מקור מחצבתם. וכמו שנתקיים בו "ושבו
בנים", כך, במהרה בימינו, נראה צעירים כמוהו, פוקדים את המקום
הקדוש הזה".
והקהל הריע, ובנציון ניגן, הפעם ללא זיוף, את "שאו שערים
ראשיכם..". ובתוך בית הכנסת הונח הספר על הבמה המקושטת בענפים
ופרחים. ויונה, השמש, הזמין את הקהל ל"קידוש", וכולם הרימו
כוסות. וזלינגר, מהמכולת, שהיה האשכנזי היחיד בבית הכנסת,
השתכר מיד, כדרכו, והחל לזמר באידיש.
 ובלילה, בבית,  ישבו 'בבא-ג'נח' ומאיר במטבח תשושים ומעט
שתויים. ואז שאל 'בבא-ג'נח': "מאיר! אתה יודע שהיום עברה בדיוק
שנה מאז שחזרת בתשובה. הרי לשם כך הכנסתי ספר תורה לבית-הכנסת.
עד היום לא סיפרת לי מה בעצם קרה. מה פתאום חזרת ל'גירסא
דיינקותא'?"
"כבר שאלת אותי הרבה פעמים, סבא"
"ואף פעם לא סיפרת לי", ענה 'בבא-ג'נח'.
מאיר שתק. לאחר זמן אמר: "אתה זוכר, סבא, שאמרת לי ללכת אל
הקבר של הצדיק ה'תפילין-מאכער'?"
"..אה. כן.. זה היה מזמן, בשנה שעברה, לא?"
"אז הלכתי"
"נן!".
"והוא דיבר אלי"
"הוא דיבר אליך?", שאל 'בבא-ג'נח' בתמיהה.
"מה? אתה לא מאמין, סבא?"
"לא שאני לא מאמין. אני פשוט חושב שאם הוא מדבר, אז הוא מדבר
אל יחידי סגולה. תראה, אני יודע שתפילה על הקבר שלו מביאה
ברכה. אבל לדבר? הוא בטח ידבר רק אל איזה רב, או מישהו כזה.
אתה לא חושב?"
"הוא דיבר אלי, סבא!"
"מה? מה הוא אמר?", שאל 'בבא-ג'נח' בלהיטות.
"שום דבר מיוחד, סבא. אתה זוכר שסיפרת לי שהוא מדבר רק אנגלית,
כי הוא היה פעם איזה נסיך מאנגליה?"
"כן, אני יודע. אז מה?"
"זה היה ככה. אני ממש זוכר את זה כמו היום. אתה נתת לי אז ספר
תהילים קטן. אתה זוכר? אז הלכתי לשם בלילה ועמדתי על יד המצבה,
והדלקתי נר, בקופסא הזאת שעל המצבה, וקראתי בלחש את הפרק
שסימנת לי, וקראתי עוד פרקים ב'תהילים'. ואחרי איזה זמן נגמר
לי הנר, והיה חושך, והפנס שלי נפל שם לסדק באדמה. אתה יודע, כל
האדמה סדוקה שם. והתיישבתי על המצבה, וככה נמנמתי. ובבוקר,
כשהשמש עלתה, פתאום שמעתי, ממש מתוך האדמה, כאילו צלצולים.
ואז התעוררתי לגמרי. והקשבתי, כי לא ידעתי אם זה באמת צלצול,
או שרק נדמה לי.. ופתאום שמעתי את הצדיק מדבר אלי... ממש
במלים..."
"ומה הוא אמר?", הפסיקו 'בבא-ג'נח'.
"הוא אמר לי: 'גוד מורנינג!', ואני נבהלתי נורא, וברחתי.
והייתי מלא פחד. וזהו.
ומאז החלטתי לחזור בתשובה.  ע כ ש י ו   א ת ה   מ ב י ן ,   ס
ב א?"