התאבדות. חשבתי על זה פעם. אפילו פעמיים-שלוש. האמת היא, שאני
כל הזמן חושבת על זה. אני תמיד מוצאת בזה מן פתרון. החיים
מסריחים - אז מתאבדים. תהרוג את עצמך, זה יקל על כולם.
המשפחה שלך, אמנם תסבול קצת, אבל אני לא מוצאת סיבה לכך שזה
באמת יפריע להם. יבכו עליך קצת, אפילו יותר מקצת. הרבה, טוב?
אבל זה יעבור. כי בסופו של דבר (לפי דברי החכם הידוע אביב גפן)
"רק כמה דמעות, ואז ישכחו אותך. עד המוות הבא."
כן. ככה הוא אמר. אני אפילו מסכימה איתו. מה? 'רסמי' הוא צודק.
אני איתו. זה לא שאני איזה מעריצה גדולה שלו או משהו כזה, כן?
אני פשוט שומעת שירים שלו. אני אוהבת לשמוע שירים שלו. זה
מעניין. זה כן. זה אמיתי.
והחברים שלך... גם להם יכאב. במיוחד לאלה שהיית קרוב אליהם.
אבל הרי עם כולם רבת. וכמעט כולם שם נתנו לך הרגשה שהם לא משהו
מתים עליך. היו כאלה שריכלו עליך, ועוד מאחורי הגב! והיו כאלה
שסתם היו מגעילים אליך, וגם יכול להיות שהיה איזה אחד או אפילו
שניים שהכל היה סבבה איתם. אבל זה לא הגיוני, כי למעשה, אף
בנאדם לא יכול להיות חבר שלך בלי לריב איתך או סתם להתווכח
איתך אפילו פעם אחת. זה טיפשי.
כל פעם שאני בדיכאון אז אני שומעת שירים עצובים כאלה (בדרך
כלל, של החכם הנ"ל) ולא יודעת. מן הסתם, בוכה.
אף פעם לא הבנתי מה הרעיון של לבכות. מה? זה מקל עלינו? רחמים
עצמיים? מה הקטע? לא יודעת.
אבל גם אני בוכה, כמו כל בן-אדם. כי, נראה אתכם מראים לי
בן-אדם, שלא בכה אפילו פעם אחת בחיים שלו?!
וגם חוץ מזה שכל בן-אדם שנולד, בוכה, אז כבר זה לא הגיוני.
אני חושבת שאחרי שאנחנו נולדים, אנחנו בוכים, אבל לא בגלל שזה
איזה משהו מדעי כזה שאומר שכל בנאדם שנולד אז הוא חייב לבכות,
ואם לא אז נותנים לו איזה מכה בטוסיק כדי שיבכה וככה יוודאו
שהוא בסדר. לפי דעתי אנחנו בוכים בגלל שאנחנו יודעים. אנחנו
יודעים מה הולך להיות לנו. לאיזו צרה נקלענו. לתוך איזו רשת
נפלנו. כי אם היו נותנים לי את הבחירה, אז הייתי מעדיפה לא
להיוולד.
מי היה רוצה להיוולד למקום מסריח כזה? מקום שבו כל יום יש
פיגוע ועשרה הרוגים. מקום שבו אסור ללכת מאוחר בלילה כי יש
סיכוי ואפילו הקטן ביותר, שיתפסו אותך ויאנסו אותך. מקום שבו
בעל רוצח את ילדיו ואת אשתו כי נראה לו שהיא בגדה בו. מקום שבו
אתה יודע שאין מצב שהשלום יגיע בקרוב, אם בכלל.
זה קשה. נכון. בגלל זה הייתי מעדיפה לא להיוולד למקום כזה. כי
אנחנו תמיד בוחרים בדרך הקלה. כי זה מסריח להיתקע כאן, בעולם
הזה, בלי לדעת אם יש סיכוי שנחיה מחר, או שאולי בכלל כל העולם
ייכחד מחר. מי יודע?! בהחלט מפחיד.
אז מה...? התאבדות. בהחלט דבר קשה מנשוא. הקטע שכל פעם שאתה
חושב שיש לך את הסיבות הכי מספקות בעולם כדי להתאבד, מופיעה
אחת שגורמת לך לא לעשות את זה. אם זה לא היה ככה כבר מזמן לא
הייתי פה. וזה תמיד תמיד קורה. אני גם חושבת שזה חוסר אומץ. כי
אני מפחדת למות, הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זה למות. אבל בכל
מצב יש סיכוי שאתה תמות. בעולם הזה, יש שישים אחוז שתמות
בפיגוע, ועוד לפחות עשרה אחוז שתמות כי מישהו ירצח אותך (מה?
היה לו משעמם!), ועוד שלושים אחוזים שתמות באיזה תאונה או משהו
כזה. כי כמה שאנחנו בקרשים וכמה שאנחנו במצב הכי גרוע שיכול
להיות, אז אנשים עושים את זה עוד יותר גרוע. לא מספיק שיש לנו
את האנטישמים/נאצים/טרוריסטים שיושבים לנו על הראש, אז אנחנו
גם צריכים איזה משוגעים ששורפים את כל המשפחה שלהם בארוחת ערב
חג פסח כי הם פרנואידים או כי הם חושבים שהמשפחה שלהם צוחקת
עליהם?
זה הכל מתחיל מבפנים. זה הכל מתחיל מבפנים. זה הכל מתחיל
מבפנים. ואני אומר את זה שוב, זה הכל מתחיל מבפנים!
זה כל הקטע, שאנשים בורים לא יכולים לקבל את העובדה שיש אנשים
שהם שונים מהם. אנשים לא יודעים לקבל את זה שלא כולם כמוהם
ושאולי אנשים אחרים בחרו דרך אחרת לחיות את החיים. כי ככה הם
רוצים. זה זה שיש "מלחמות" בין דתיים וחילוניים, וזה זה שיש
"מלחמות" בין ערסים לפריקים, ובין אשכנזים לספרדים וזה הכל!
הכל! זה מתחיל מבפנים, וזה רק מראה עד כמה שאנחנו חלשים. עד
כמה אנחנו לא יכולים לגבור על אחרים בעזרת מוח. איך הכל אצלנו
נעשה בכוח ולא במחשבה. למה בנאדם לא מסוגל להתמודד עם העובדה
שאולי יש אנשים שלא אוהבים את צורת החיים שלו, אז הם בוחרים
באחרת? למה?
גלגלי המוח שלנו כנראה פועלים בצורה לא ממש מחושבת, ולא ממש
הגיונית. ואיך לעזאזל עוזרים לנו כל הערבים נגד אלימות, או
כנסים נגד גזענות ועוד כל מיני שטויות כאלה? זה שעולה ראש
הממשלה ואומר: "אנחנו עושים הכל למען השלום" זה לא עוזר לנו.
השלום עדיין לא כאן. איך הם מצפים שנעשה שלום עם אנשים שונים
מאיתנו כשאנחנו לא יודעים לקבל אותם. כשאנחנו לא מסוגלים לעמוד
ולומר: "אני שונה!" מבלי לפחד שאולי יבוא איזה אחד ויירה בנו,
כי הוא לא מוכן לקבל אותנו כפי שאנחנו. כשאנחנו לא יודעים מה
זה לחיות בשותפות, ומה זה לתת מעצמך אם אתה רוצה לקבל?
איך אמר מוקי (עוד גאון!)? "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא
מדבר על צדק". חבל שאין עוד אנשים כמוהו בעולם. חבל שראש
הממשלה שלנו לא קולט ש"לא ייכון שלום בלי צדק". זה מאוד חבל.
אולי אם הוא היה רואה את זה, לא היינו במצב הזה היום. לא היינו
מפחדים כל כך לצאת מהבית. אולי היה צדק בעולם הזה, שאני כל
הזמן מנסה למצוא דרכים לצאת ממנו.
התאבדות. חשבתי על זה פעם. אפילו פעמיים-שלוש. האמת היא שאני
כל הזמן חושבת על זה. מוצאת בזה מן פתרון. החיים מסריחים - אז
מתאבדים. תהרוג את עצמך, זה יקל על כולם.
אבל עכשיו כשיש לי סיבה אמיתית להתאבדות שלי, אני רק צריכה
למצוא מה לרשום ב-away באיי סי קיו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.