כשהעברתי את חרב הפיפיות על ליבך,
לא הרפתי לרגע את החיבוק.
כבתמונת ראי חרטתי את צלקותיך על ליבותינו.

את, שמעולם לא פגעת, שתמיד היית והנך
מתירה לי הכל ואוסרת אותי בכבלי במצפוני.
מועד על שתי חתונות
לקולך השר לי את זמר שלוש התשובות.

עבד לתשוקותי, כלוא בתקוותיך.
לא ידעת כי ציפורי הנפש לא ישאו קולם בכלוב
של זהב ?

ליבי המכור קורא לליבך המתרחק, ללקק את דמם השותת.
כי טוב לכאוב בשניים.
יחד. עוד פעם תשובי ודאי. יחד. שוב. ביחד.

שפתי השותקות כמו עוצרות בעדו, קוראות ללא קול לשפתיך.
מצפות לטעם המוכר של פצעיך.
יחד. עוד פעם תשובי ודי. יחד. שוב. ביחד.

הזמן, מקור תחלואינו, ירפא הכל.
נחרץ להמשיך בדרכו.
בלעדיו? הייתי חי חיי נצח לצידך
כי את כה ראויה.
ומותיר לי נצח נצחים
כי ראוי גם אני.