[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדן אליצור
/
קשר חברות אמיתי!

קשר חברות חזק יותר מכל קשר רומנטי! אסור שהרומנטיקה תפריד בין
חברות ואם זה קורה אז כדאי לחשוב פעמיים כי אולי הרומנטיקה
עושה אנשים עיוורים ואז נהרס קשר כל כך טוב של חברות.. קשר שכל
כך צריך אותו בזמנים הכי קשים.. קשר שפשוט אסור לאבד!


"תיראי איזה יפה הוא, תיראי עד כמה שהוא יפה!" אמרה ניצן כשהיא
מסתכלת על הבחור שישב ופזל לכיוון שלנו.
אני וניצן הכרנו רק השנה, בבית הספר החדש, נהיינו חברות די
טובות ובהפסקות לרוב היינו ביחד.
לא ידענו כלום על הבחור הזה, ההימור היה שהוא בשכבת י"ב.
ואני טענתי "נו בטח ראה יפיופה כמוך מסתכל עלייך מה חשבת?!"
"את יודעת שהוא כל הזמן מסתכל עלייך?" שוב היא פתחה את הפה,
והפעם הורידה את המבט מהבחור האלמוני.
היא לא הייתה דלוקה עליו כל כך, אבל היא דיברה עליו הרבה, וכל
הדיבורים כללו רק עד כמה שהוא יפה, כי השאר פשוט לא ידענו.
ובערך מאותו היום קראנו לו בכינויים דמוי "האלמוני".
יום אחד, ישבנו אני ומיכל בספסל של הבית ספר בחוץ, ו"האלמוני"
עבר לידינו, וחשבתי שהוא ממש אבל ממש חמוד.
"ואי איזה שווה הואאאאא!!!! חבל לך על הזמן!" פתאום שמעתי את
מיכל אומרת.
"מה? מי?" ניסיתי לראות על מי היא מדברת והסתובבתי
"זה שעבר! איזה גוףףףףףף!" ונשכה את השפה התחתונה
"את מכירה אותו? אתם ידידים או משהו?" שאלתי נדהמת
"לא ממש, פעם עד לפני שנהרס לי המחשב אז היינו מדברים
באייסיקיו, אז הוא שלח לי תמונה שלו כשהוא בלי חולצה, ואיזה
גוף את מתה!" היא דיברה בהתלהבות כזו שעוד רגע הייתי מאמינה.
הוא ניראה כל כך רזה, גובה ממוצע, ולא ראיתי אותו עם חולצה
צמודה כל כך אז חשבתי שהוא סתם רזה מידי. ואני לא מתה על
מקלונים. אני אוהבת רזים אבל עם גוף מעוצב ולא יותר מידי רזים!
כי אז זה פשוט כמו בחורה.
ואז... חשבתי שאם המחשב שלי עובד וסוף סוף החזירו לי את
האייסיקיו אז אולי אני אנסה להשיג אותו ואז נתחיל לדבר ולאט
לאט נכיר... ואז אני יכיר אותו לניצן. רעיון גאוני!
"איך קוראים לו את יודעת?" שאלתי את מיכל כשסיימתי עם
מחשבותיי
"ניראה לי אשר" היא עשתה מבט חושב "רגע השם משפחה שלו ברח לי,
שנייה אחת" והייתה שנייה של דממה.
הסתכלתי על מיכל, כמה שהיא ברת מזל, כמה שרציתי להיות לרגע
במקומה.
"אשר מלאכי!!!" היא הכריזה כשחיוך ענקי התעצב על שפתיה.
"אתם ידידים טובים ובקשר ובלה בלה?" שאלתי עם טיפת קינאה...
"לא מה פתאום, כבר כמה חודשים המחשב שלי לא עובד, ודיברנו רק
באייסיקיו, הוא שלח לי תמונות שלו אבל לי אין תמונה לשלוח אז
הוא לא ממש יודע מי אני"
"בואי אני אקרא לו, ותגידי לו שזו את שדיברת איתו, ואז תהיו
ידידים" וחשבתי שבדרך היא תכיר לי אותו.
"ניראה לך?! עזבי הוא כבר בטח לא זוכר אותי" וכבר לא היה לה את
החיוך.
המשכנו לדבר ואז הוא שוב עבר, והסתכל עליי.
ואי כמה שהיה לי אושר על הלב, ואני אפילו לא יודעת למה המבט
שלו גרם לי כל כך הרבה אושר.
בהפסקה שבאה אחרי זה חיפשתי את ניצן, וכשמצאתי אותה לקחתי אותה
לצד ואמרתי לה בהתרגשות "אני יודעת איך קוראים לו!" התנשפתי
אחרי הריצה
"איך קוראים למי?" והחיוך היפה שלה היה על פנייה כרגיל.
"לאלמוני הזה לבחור שאת אוהבת"
היא צחקקה "אני לא אוהבת אותו, הוא סך הכל יותר מידי שווה. איך
קוראים לו?"
"אשר" וחייכתי "אשר מלאכי"
"איזה שם משפחה מצחיק" צחקנו שנינו
"אבל תסכימי איתי שם מהמם! תמיד אהבתי אותו" אמרתי לה והיא
קרצה לי.
פתאום ראינו אותו יוצא לאחד הספסלים איפה שחברים שלו ישבו, כמה
שהוא היה יפה, כמו בכל יום, פשוט ניראה נהדר.
"ראית?" היא שאלה אותי עם קול ביישני
"מה?" שאלתי כשאני עדיין בוחנת את עומר
"הוא התיישב ומישהו הסתיר לו את הנוף שלך, אז הוא אמר משהו
והחבר שלו זז ועכשיו הוא מסתכל עלייך" וחייכה.
הבטתי וראיתי שבאמת אין אף אחד שמסתיר שם אותו ושהוא מסתכל
לכיוון שלנו "הוא בטח חושב 'כמה יפה הילדה הזאת' והכוונה
אלייך" אמרתי לניצני.
כמה שאהבתי אותה היא הייתה חברה נהדרת, מקסימה, אין עלייה.
"לא יש לי ראיה טובה, באמת" היא אמרה עם פרצוף רציני במקצת
"אני רואה מרחוק לאן אנשים מסתכלים חוץ מזה שהעיניים שלו
בולטות אז זה לא בעיה, ובאמת הוא מסתכל עלייך, כמו כל יום,
פשוט לא מוריד את העיניים ממך"
"הלוואי וכל מה שאת היית אומרת היה נכון, אבל לצערי זה לא"
"את לא שפויה, תיראי איזה יפה את!"
אני וניצן תמיד היינו בקטעים כאלה שאני אומרת לה שהיא יפה ואני
לא והיא הייתה אומרת שהיא מכוערת ואני פצצה, זה פשוט היה ככה
מאז שהכרנו.
בסוף השבוע בזמן שדיברתי עם חברה שלי באייסיקיו, שאלתי אותה
ככה בדרך אגב אם יש לה את אשר ברשימה. "בטח! לשלוח?"
"כן... תודה" עניתי וקצת הרגשתי לא נוח
"בבקשה מתוקה" ענתה ואמרה שהיא חייבת לצאת אז נדבר אחר כך.
חיכיתי כל יום שהוא יתחבר ושנוכל סוף סוף לדבר ולהכיר. כל הזמן
השארתי את האייסיקיו פתוח, למקרה שהוא יתחבר ואז שאני אהיה שם!
הרגשתי מטורפת, ואז חשבתי למה לי להתאמץ בכלל?! אני אוהבת
אותו?! לא. יש לי סיכוי איתו?! גם לא. אז החלטתי להפסיק, ויום
למחרת בשיא המקריות התחברתי, והוא התחבר גם כן.
התחלנו לדבר וכל זה והוא היה חמוד, פתוח, אבל טיפה יבש.
לא הייתה לי תמונה נורמאלית לשלוח לו, אבל זכרתי מקרה אחד שהוא
עזר לי ולמיכל והוא ממש לא הכיר אותנו, אז הזכרתי לו את המקרה
והוא ידע מי אני.
לאחר מכן ביקשתי שישלח לי את התמונות שלו, כשהוא שלח הבנתי למה
מיכל כל כך התלהבה מהגוף שלו! גוף יפההההההה
הוא רזה והכל בבגדים, אבל כשהוא בלי חולצה רואים איזה בטן יפה
יש לו! איזה ריבועיםםםםםם רק חבל שהוא לא כל כך פוטוגן במציאות
הוא ניראה הרבה יותר יפה...
יום למחרת סיפרתי לניצן שיש לי אותו באייסיקיו וסיפרתי על
התמונות
"יואו אני חייבת לבוא אלייך שתראי לי אותן!"
"אם את רוצה אני יכולה לשלוח לך באי-מייל, או באייסיקיו" עניתי
לה
"אבל אין לי...." ועשתה פרצוף עצוב
"סבבה אז תבואי אליי, מתי שבא לך" וחייכתי, גם היא חייכה והיא
הייתה פשוט יפה.
התביישתי לדבר עם אשר בית ספר, והוא כל הזמן הסתכל עליי, ואני
מידי פעם עליו... אחרי כמה ימים עברתי בשכבה שלו והוא עבר שם
עם ידידה שלו, זה היה באמצע שעור, והיה לי בול שעור ספורט
והרגל ימין שלי כאבה לי אז המורה הסכימה לי לא להשתתף.
"את זאת עדן לוי?" שאל אותי כשידידה שלו המשיכה טיפה ללכת והוא
נעמד מולי.
"כן" חייכתי חיוך ענקקקקק הייתי די מאושרת שהשתיקה והפדיחה כבר
מאחור "איך זכרת?!"
"זכרתי" הוא חייך
הוא נתן לי נשיקה על הלחי, וסתם כמה שניות דיברנו ואז כל אחד
המשיך בדרכו. מאז נהיינו פחות או יותר ידידים, היינו מדברים
באייסיקיו, לפעמים בבית הספר, והיה נורא נחמד.
"אני אומרת שעוד יצא פה משהו" אמרה ניצן באחת ההפסקות
"איפה?" שאלתי וניסיתי להבין אותה
"על תגידי לי שאת לא שמה לב למבטים שהוא תוקע עלייך כל הזמן,
ניראה לי הוא דלוק עלייך. ואת רק צריכה לרצות אותו גם" היא
אמרה בלי טיפת עצב.
"מה פתאום, אני אומרת לך את סתם חושבת שטויות" אמרתי בשיא
הרצינות וכשאני יודעת שזה נכון.
יום אחד שאלתי את אשר איפה הוא גר, והוא אמר לי שזה מסובך
להסביר, אבל כשתהיה הזדמנות הוא יראה לי.
זה נורא שימח אותי, אבל לא הייתי בטוחה אם הוא רציני.
"ניראה לי שאני דלוקה עליו" אמרתי לניצן עם הרגשה של אי נוחות
"אמרתי לך אי אפשר לעמוד בפניו"
לא יכולתי לחשוב שאני עומדת לגנוב לחברה שלי את האהבה...
בחופשת חנוכה קבענו אני ואשר להיפגש, הוא אסף אותי עם האוטו
היפה שלו ונסענו אליו הביתה. בדרך דיברנו קצת שמענו מוזיקה
והיה די נחמד.
"רוצה קפה?" הוא שאל ישר כשפתח את דלת הבית.
"בטח" אמרתי בחיוך, אני פשוט מכורה לקפה!
הוא הניח את הקפה על השולחן, ושם שוקולד. כמה שהוא קולע בול!
הבית היה מסודר ויפה. נורא אהבתי את האווירה.
ראינו פה ושם כמה אלבומים עם תמונות שלו, את ספר המחזור
מהחטיבה ועוד כמה דברים ודיברנו.. האמת היה נחמד.
"את יודעת, את מוצאת חן בעייני" הוא אמר אחרי שתיקה של כמה
זמן
"ממממ.... מממהההה?" הייתי כל כך בשוק
"מה את כל כך מתפלאת? לא ידעת!?" הוא שאל אותי
"לא חשבתי שזה נכון"
"אז עכשיו את יודעת שזה כן" וחייך חיוך כל כך יפה
אויש כמה שהוא דרש ברגע הזה נשיקה! כל כך חמודדדד הרהרתי
לעצמי
ובלי לשים לב פתאום הרגשתי את השפתיים שלו על השפתיים שלי
הרגשתי שאני באיזה חלום לא יכולתי להאמין שזה באמת קורה לי!
העדפתי לא להתעורר ולהמשיך לחלום... חלום כה מתוק.. נשיקה כה
מתוקה..
אחרי כמה זמן שהתנשקנו הוא זז טיפה הביט בי ואמר "יש לך שפתיים
מתוקות" התחלתי לצחוק "גם שלך... יותר מידי מתוקות"
המשכנו להתנשק והיד שלו ליטפה לי את הרגל ולאט לאט עלתה מעלה
ומעלה.. היינו קצת על הספה של הסלון ואז הוא שאל אם בא לי
לעבור לחדר שלו, "בסדר" עניתי והמשכנו להתנשק. הוא הרים אותי
על הידיים שלו ונשא אותי לחדר שלו, למיטה שלו.
מפה לשם זה התגלגל אני לא יודעת איך אבל התגלגל עד הסוף..
זה היה טיפה כואב, אחרי הכל הוא הראשון שלי, אבל בכל זאת,
הרעיון שזה אשר, אותו אחד שכל כך רציתי אותו... זה היה משהו
חלומי.
בבוקר התעוררתי כשאני במיטה שלו, ואשר...? איפה אשר?!
הסתכלתי סביב ראיתי שזה החדר שאליו נכנסתי עם אשר אתמול, החדר
שלו, אבל אשר היה אמור לישון פה, איפה הוא?!
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.. היה די פתאומי... ואז ראיתי שאשר
נכנס עם ספל קפה ועוגיות.
"בוקר טוב מתוקה" התקרב הניח את הספל קפה והעוגיות על השולחן
שהיה ליד המיטה ונתן לי נשיקה.
"בוקר מעולה" השבתי לו עם חיוך ענק על הפנים.
"אני עוד מעט אצטרך לנסוע לחבר.." אמר לי עם טון ביישני.
"אוקיי... אני אשאר איתך עוד קצת ואזוז" וחייכתי חיוך די
מזויף.
"את יכולה להישאר כמה שבא לך זה לא מפריע לי"
"בדרך תוכל להקפיץ אותי" וחייכתי
נפרדנו בנשיקה, והוא אמר לי שהוא נהנה מאוד.
"אני אוהבת אותך אשר" אמרתי, אבל כנראה הוא כבר לא שמע ונסע..
כל השבוע של החופש לא שמעתי ממנו, הפלפון לא היה זמין, ובבית
אני יודעת שהוא בקושי נמצא שם ככה שלא היה טעם.
יום ראשון כשהתחילו הלימודים כבר לא ראיתי אותו גם, התבאסתי..
די אהבתי אותו וחשבתי שהוא רוצה בכוח לשבור לי את הלב! רציתי
לברוח לבכות ולשכוח שקיים העולם! אבל לקחתי את עצמי בידיים
ואמרתי שזה אולי כי הוא נסע לדודים שבדרום או משהו. וידעתי
שאני משקרת לעצמי אבל אם זה מה שיחזיק אותי אז שיהיה מצדי
שקר!
למחרת ראיתי אותו בבית הספר, באתי לרוץ אליו לחבק אותו, לנשק
אותו, לקפוץ עליו. הוא ראה אותו וחייך כמה הייתי מאושרת.
רצתי אליו... והוא? הוא נתן לי נשיקה בלחי! קולטים? נשיקה
בלחי! אחרי מה שעברנו!!!! וחיבוק של ידידים... זה שבר אותי!
"אני רוצה לדבר איתך מתוקה" הוא אמר בקול רך ונעים.
"קרה משהו?" נבהלתי נורא, כל היחס הזה הפחיד אותי.
"בואי לצד" אמר וחייך והלכנו בחיבוק כאילו שהייתי ידידת ילדות
שלו זה היה די מעצבן!
"תקשיבי מתוקה... אני לא ממש יודע איך להגיד לך..." הוא השפיל
את המבט "ממממ.... אוקיי אני אנסה להגיד הכל ואני מבקש ממך לתת
לי לסיים אוקיי מתוקה?" והסתכל עליי בעיניים תמימות כל כך...
"אני אנסה..." יצא לי קול חלש כל כך הייתי פשוט בשוק והכי
פחדתי שהוא יגיד לי 'שלום ולא להתראות'
"תיראי.. מה שקרה.. ריגש אותי, את מוצאת חן בעיניי והכל..
אבל..." כמה שאני שונאת את ה'אבל' הזההההההה!!!! "אני לא רוצה
שתיפגעי... אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך מכל הלב, אבל אוהב
לא כמו שחשבתי... ולא כמו שאת מצפה כנראה... אני אוהב אותך כמו
ידידה הכי טובה, כמו אחות קטנה שלי. את מבינה?"
הרגשתי שהדמעות חונקות אותי, לא התאפקתי, התחלתי לבכות והוא
חיבק אותי
"למה תגיד לי?" אמרתי תוך כדי הבכי... כל כך כאב לי הלב... כל
כך פצוע הוא היה בשלב הזה "לא יכולת פשוט להגיד על ההתחלה?!"
"זה קשה גם לי תביני מתוקה, את מצאת חן בעיניי כל זה התגלגל
אני נורא מצטער שאני מכאיב לך כל כך" הוא אמר שוב בקול רך
ומרגיע
"ולמה אתה ממשיך להיות נחמד אליי?!?! תהיה מרושע שאני אשכח
אותך!"
"אבל אני לא רוצה להיות מרושע אלייך! את בשבילי אחות שאני תמיד
יאהב, אני לא מסוגל מבינה?"
לא הצלחתי להפסיק לבכות, הדמעות זלגו לי מהעיניים כמו גשם
שוטף, נשארנו בחוץ את 2 השעורים שבאו אחרי זה, אני נשארתי כדי
לבכות והוא נישאר איתי כדי לנחם.
למחרת בבוקר ניצן באה אליי כולה נרגשת "יואו את לא תאמיני!
נכון אשר? אשר מ-י"ב? החתיךךךךך? אני כל כך מתרגשת!!!!! היום
הוא ניגש אלייייייי"
לקחה נשימה והמשיכה "הוא... הוא אמר שאני מוצאת חן בעיניו! לקח
את הטלפון שלי ואמר שישמור על קשר..." היא סיימה וניסתה לסדר
את קצב הנשימה שלה.
"אני מבינה שאת מתרגשת..." ניסיתי לא לפגוע בה כל כך "אבל לא
הייתי מציעה לך להתיידד איתו..." השפלתי מבט
"מהההההההההה?????? את בסדר? לא להתיידד? אני יעשה הכל
בשבילו!!!" אמרה בהתרגשות
"על תעשי שטויות, אני מדברת ברצינות, שכחי ממנו ועזבי אותו
בצד" אמרתי בניסיון לשכנע אותה להאמין לי
"את סתם מקנא!!!!!!!!!!!!" צעקה והלכה והסתובבה בכדי להגיד
משפט נוסף "את לא חברה שלי יותר!"
עמדתי באמצע הרחבה, מתבוננת בניצן שמתרחקת ממני יותר ויותר,
ואני פשוט רוצה לעצור את הרגע הזה, ו... למות!
אשר, שלמרות מה שקרה נשאר לי רגש כלפיו עזב אותי.
ניצן, החברה שאני כל כך אוהבת, כל כך מעריכה, כל כך קשורה
אליה, עזבה אותי גם כן.
והכל, אבל הכל בגלל מה?! בגלל שאני ילדה מטומטמת!
לא ידעתי מה לעשות, והחלטתי באותו רגע לא להרוס עוד יותר את מה
שיש, אבל גם לא רציתי להיות צבועה... בדרך כלל בכל שיעור בבית
הספר אני וניצן יושבות ביחד, פעם עברתי לשבת לבד, בצד השמאלי
של הכתה וכשבאו לשאול אותי מה קרה עניתי שפשוט אני מעדיפה לשבת
לבד ולהתרכז בלימודים כרגע.
גם עם אשר לא החזקתי על קשר.
כאב לי, כאב לי מאוד והלב שלי היה כל הזמן נצבט, אבל ידעתי
שלטובתי ולטובת השאר אני חייבת להתחיל בצעדים ובכדי שאחרי זה
אני לא אשבר לגמרי אני צריכה להרחיק את כל הרגשות שיש לי כלפי
אשר, ולא לחשוב יותר מידי על הבעיות עם ניצן כי ידעתי שהיא לא
תהיה מעונינת להקשיב לי עד שהיא תרגיש את זה על בשרה! זה היה
האופי של ניצן שלי.
בשבוע הראשון לא הצלחתי כי היה נורא קשה לשבת בשיעור כשניצן לא
לידי, ואז.. החלטתי לא לדבר איתה בכלל, וככה לא יהיה איכפת לי
שהיא מתחילה להיקשר למישהי אחרת ולשכוח ממני.
כמה שזו הייתה החלטה קשה... כמה שכל זה קרע אותי מבפנים... כל
זה קרה כל כך מהר! זה כאילו אלוהים נתן לי להרגיש מה זה גן עדן
לפני שהנחית עליי את הגהנום! והגהנום בא במכה כה פתאומית! כל
כך מהר פסק האושר שהיה לי בפנים...
אחרי תקופה מסוימת טיפה התרגלתי למצב... הכרתי מישהו שהיה נורא
נחמד אליי והחלטתי להיקשר אליו כי ככה הוא ישכיח ממני את כל
העבר כי אבלה איתו את רוב הזמן. ניצן... ניצן לא ראיתי אותה
כמעט, ואשר לא חיפשתי אותו אפילו! והוא כמובן לא חיפש תינוקת
כמוני... הוא חיפש עוד מזרונים.
וככה היה לי במשך חודש וחצי בערך.
יום אחד, יום שלישי, בחצות, אני שומעת הפלפון שלי מצלצל וזה
מראה שיחה חסויה.
"הלו?" עניתי
"ע...עדן... זו ניצן... אני יכולה לדבר איתך?" אמרה בגמגום
"האמת באתי ללכת לישון, ולמה פתאום נזכרת בי?! מה קרה אשר לא
איתך היום?" שאלתי והרגשתי את העצבים עולים
היא התחילה לבכות "צלצלתי חסוי כי חשבתי שאם תיראי את המספר
שלי על המסך לא תעני" אמרה תוך כדי בכי
"את צודקת" עניתי בשקט
"אני הבנתי שצדקת... הייתי עיוורת... אני צריכה לדבר איתך" היא
התחננה
"אוקיי תעלי עוד רבע שעה"
"אני אחכה את הרבע שעה פה אני כבר מתחת לבית שלך"
"אוקיי" עניתי ביובש וניתקתי
היה די מעצבן כל העניין אבל ידעתי שהיא לא אשמה בכל זה, ידעתי
את זה כי זה בדיוק מה שעבר עליי! אחרי רבע שעה שמעתי דפיקה
שקטה בדלת ניגשתי לפתוח את הדלת ונתתי לניצן להיכנס.
"א...אני חייבת לך קודם כל התנצלות... על זה שלא בטחתי בך...
אני כל כך מצטערת... הייתי כזו טיפשה" היא דיברה עם מבט מושפל
לאדמה
"טוב ויפה ואיך הגעת למסקה הזו? איך הגעת למסקנה שאני 'לא חברה
שלך' יכולה אולי לייעץ לך משהו לטובתך?! משהו שזה לא בשבילי
אלא בשביל שיהיה לך טוב?!" ידעתי שברגע זה הייתי מרושעת, אבל
ניצן תצטרך מתישהו ללמוד מטעויות!
"ביום הזה שרבנו... בעצם שצעקתי עלייך.. הוא התקשר אליי..
וקבענו להיפגש"
היא ניגבה את הדמעה והמשיכה "לא קבענו באיזה 8 או 9 קבענו ב12
זה היה רעיון שלו ולא יכולתי לסרב כי פחדתי שיחשוב שאני תינוקת
מידי בשבילו ואז ישלח אותי לאיזה כמה מקומות נחמדים... נפגשנו
והלכנו לאיזה גן לשבת... בקיצור הגענו לנשיקה... לצרפתית...
והוא שם עליי ידיים..." היא שתקה לרגע והבכי שלה התעצם עוד
יותר, לא העזתי להתקרב אליה כי עדיין כעסתי.
"אבל לא קרה שום דבר מיוחד... הוא אמר שאי אפשר בציבור... אז
לא ממש המשכנו... דיברנו ישבנו פה ושם וחזרתי לבית בשעה 6
בבוקר! וכעסו עליי מוות בבית!" היא אמרה עם הבעת פנים כועסת
"אבל ניסיתי להתחמק... הכל בשבילו... אחרי כמה פגישות שהיו
דומות שכבנו..." היא הסמיקה וראו שהיא ממש אבל ממש מתביישת
"ואת יודעת שהוא היה הראשון שלי..."
"כן אני יודעת"
"היו ימים שישבנו כל הערב ביחד ואחר כך בסוף שכבנו, והיו כאלה
שנפגשנו רק בשביל לשכב! בכל מקרה זה היה כמעט כל יום והיה
לפעמים יותר מפעם אחת... חוץ מימי המחזור... אחרי כמה זמן הוא
אמר שזה כבר משעמם אותו.. שהוא רוצה גיוון ושאל אם אני
מעונינת... הייתי בשמיים והייתי מאושרת ועיוורת, אז עניתי לו
שכן יהיה נחמד. הוא שאל אם אני רוצה לאורגיה גבר או בחורה?
ועניתי לו שאפשר לנסות את שניהם" הפנים שלה היו מלאים דמעות
וכל האיפור נמרח... לא יכולתי הלב נקרע!!! הלכתי להביא לה
טישו. היא ניגבה את הדמעות האיפור נמרח עוד יותר אבל היא בכל
זאת המשיכה "למחרת הוא הביא אחת מה זה יפה... והוא אמר שהיא
מנוסה ויהיה לי טוב להיות איתה... לא היה לי כל כך נעים כי היה
לה גוף מושלם... ובהתחלה היא אמרה לי לשבת בצד ולראות אותם
בפעולה... בקיצור לא היה כל כך חלומי כמו שמספרים.... ויום
אחרי זה בא חבר שלו... ואורגיה שוב.. וכל יום היה בא חבר אחר
שלו... 'גיוון' היא קרא לזה!!!! ואני שתקתי העיקר שהוא יישאר
איתי...
יום אחד אמרתי לו 'אשר בשביל מה לנו אחרים? אנחנו זוג שאוהב
אחד את השני נסתדר יפה מאוד לבד, אני צודקת?' והוא התחיל
לצחוק... הוא חייך ואמר לי 'מתוקה אני לא אוהב אותך.. את מוצאת
חן בעייני אבל זה לא אומר על אהבה שום דבר, מבינה? חשבתי שהבנת
שהכל היה בשביל הנאה' אחרי השיחה הזו שכללה עוד המשך שבו הוא
אמר שאם זה המצב כנראה נצטרך להפסיק רציתי להתאבד... חברים
שלו... חצי מהם עלו עליי יודעת מה זה?! אני לא רוצה להמשיך
לחיות כבר! אני רוצה להיוולד מחדש משהו רק שיעזור לי לשכוח
הכל!" והיא בכתה כמו שבחיים לא ראיתי אותה ככה....
"גם לי זה קרה... גם אני הייתי במצב כזה..." אמרתי לה תוך כדי
שאני מחבקת אותה "למרות שאת לא היית לצידי בשביל שאני יבוא
לבכות לך אני סולחת לך, ואת צריכה רק ללמוד מכל זה לקח, שבחור
לא שווה ריב עם חברה הכי טובה!" הבטנו אחת בעייני השנייה
"אני ממש מצטערת על מה שעשיתי לך... עשיתי לך גהנום....
סליחה.. מכל הלב! אני לא יודעת אם אי פעם תוכלי באמת לסלוח
לי"
"אוכל ועוד איך... רק בגלל שעברתי את זה ואני לא מאחלת לאף אחת
כזה דבר...."
"אין עלייך בעולם! אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך! אני
אוהבת אותך!"
והיא נתנה לי נשיקה בלחי במצח ושוב בלחי... וחיבקה אותי ממש
חזק "אני אוהבת אותך" היא שוב אמרה
חייכתי... כנראה שהגהנום עובר לאט לאט... תודה אלוהים שלא נתת
לי לסבול כל כך הרבה... וככה ישבנו כל הלילה אני וניצן וחידשנו
את כל הרכילויות שלא דיברנו עליהם כבר חודש וחצי... כל כך טוב
היה לחזור להיות עם ניצני שלי.. כל כך טוב...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מאיפה יש לי כסף
לטאפטים
בשירותים?
אין לי.
בשביל זה הדפסתי
את כל העמודים
של הדף האחורי
עם הסלוגנים,
והדבקתי על
הקירות.

זה דקורקטיבי,
וטוב גם בתור
חומר קריאה.



ואם נגמר לי
הנייר טואלט,
אני תולש סלוגן
של החבר של שלי.

ששש...







אפרוח ורוד
בראיון מיוחד
לבתיה עוזיאל


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/3/03 4:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדן אליצור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה