יושבת מול מסך שחור,
ליד רמקולים שלא מזמרים
וקופסה שלא משמיעה קול טרטור.

ואולי אם אתקתק על כמה מקשים
ואלחץ על כל מיני כפתורים,
אוכל בכל זאת להגיע לעולמות רחוקים.

תוך שניות ארגיש מנותקת,
אחרי האשליות של עצמי נסחפת
ואעשה את עצמי נהנית, מרותקת, מתעניינת.

אמציא לעצמי בראש אנשים מושלמים,
אתאהב בהם ורק אחרי זה אזכיר לעצמי
שהם בכלל דמיוניים.

לא ארגיש איך הזמן עובר,
איך הלילה נגמר
ופתאום יהיה בוקר של יום אחר.

עם מסך שחור ורמקולים שותקים,
בטוח שבסוף החודש
החשבונות יהיו יותר מצומקים.

הרמקולים עדיין שותקים,
המסך עדיין שחור,
אבל מכיוון הקופסה עוד רגע יישמע קול טרטור.