איבדתי את היכולת לכתוב. אני לא בדיוק יודעת מה קרה, אני רק
יודעת שאני לא מצליחה יותר לכתוב החוצה את הרגשות שלי.
מעולם לא היה לי מחסור במוזה.
המוזה שלי היתה מורכבת תמיד מקבוצה של אנשים שגורמים לי לרצות
להנציח אותם בשרשרת של מילים. אבל עכשיו נעלמו מחיי מספר אנשים
(אחדים אף העלימו את עצמם מסיבה לא מובנת) והמוזה שלי, שפעם
היתה שלמה, קרועה לפיסות פיסות, עומדת רעועה וחסרת שיווי
משקל.
פניה, שהיו מורכבים חתיכות קטנות של רצון, הפכו למספר רסיסי
ייאוש. גופה, אשר היה עשוי מאהבתי אל אותם אנשים ותו לא, נהפכה
חלקים של אכזבה.  המוזה שלי הפכה חסרת פנים, חסרת רצון, חסרת
לב.
כל אותם אנשים שאהבתי ופגעו בי לא משמשים לי יותר כתירוץ לשפוך
דמעותיי על הדף, השמחות הקטנות ששמחתי לא מעוררות בי עוד את
החשק לרוץ ברחובות ולצעוק מילות אהבה. מכאוביי כלואים
בעצמותיי, ללא יכולת לפרוץ החוצה כשירי קינה. עצבי נותר בודד
ודואב בראשי, מקשיב בדממה לקולות השדים. המוזה שלי מתפוררת
לאלפי פירורים לא קשורים. כל אותם אנשים אשר נטשוני השאירו עמי
אך ורק ריקנות מלא בכעס. כל אשר נותרתי עימו זה זיכרון עמום של
מוזה יפהפייה במלוא הדרה.
דמעותיי חלולות, תרות אחר אותה סיבה לא מובנת הגורמת לי להרים
את מכסה הלב שלי ולתת לכל הרוע לפרוץ החוצה.
אני עומדת עתה, עם ליבי בידי, ואבקתם של אותם אנשים לרגליי,
מצבה דוממת לזכר הזמן שיצרו למוזה שלי
גוף ופנים
ולב.