תראה אותם, שוכבים שם כמו סרדינים בקופסא. מתים אחד - אחד,
יוצרים עומס בגיהנום. יצטרכו לעשות איתם משהו. בוא ונלך ביניהם
בשקט ונשמע אותם נושמים את נשימותיהם האחרונות ונביט בשמיים
בעיניים דומעות ונצעק "למה?". בוא איתי, תן לי את ידך הקרה,
הרועדת, הלבנה. בוא ונריח את ריח צחנת המוות. אחד שאל אותי
פעם, "מטר, מתי אמות?" וכעת הוא שוכב כאן לרגליי, עיניו עצומות
ופניו קפואות. את הילד הקטן שלי כבר איבדתי.
מה, פתאום אתה מפחד? אל תדאג, אף אחד פה לא יחזור לחיים. הם
יישארו כך על האדמה הלחה, ויהוו קישוט לארץ החטאים הזו. שתדע,
שלפעמים אני מזיזה כמה מהם, יושבת ומעשנת לצידם. מרגישה אותם
ואת נשמותיהם המבשרות לי על בוא החורף הקשה. "היזהרי", הם
אומרים לי, "פן יתפסו גם אותך". אל תסתכל עליי ככה, אני לא
מדמיינת. אני לא מטורפת, אני פשוט אומרת לך מה שאני רואה.
אני זוכרת את הנערה עם השיער הזהוב, שרק ביקשה להגיע לאהוב
שלה... אך הסאדיזם ויצר הרוע מנעו ממנה להגיע לשם, אליו. והנה
היא כאן. ראה אותה, כמה היא תמימה ומתוקה. כמה הרוח השורקת
פורעת את שיערה ומקנה לה את המראה הבתולי... היא תלך לגן עדן,
כנפיה כבר מבצבצות. כן אני יודעת, גם אני מקווה שהיא תהיה בסדר
ולא תפשל. אבל בינתיים, ליבה דומם.
הבט בהם ואמור לי, האין זה מחזה עצוב ומדהים? ערימות על ערימות
הם שוכבים כאן, וממשיכים להגיע בצרורות... הסקרנות הביאה את כל
אחד ואחד מהם לשכב פה ברפש הטהור ולהרהר בגורל חייהם שלאחר
המוות. כמה מעודד, כמה... מדמם. הבט בידי המשיית והציפורן
האדומה כדם. אני מחזיקה בכל כאבם עלי אדמות. לכן אני כה מזלזלת
ביופיים, ועם זאת מתפעלת מהם בכל פעם מחדש. בציפורני אצביע על
כל סרדין חסר יכולת, ממוטט וכואב, אקח אותו בידיי ואגרום לו
לצווח מתוך שינת האלמוות שלו. כן, גם אתה תחוש בי ובכאב
שבתוכי. מתישהוא. אני מבטיחה לך בזאת, שאשתחרר מבית הרפאים הזה
ומהאדמה המצחינה, אבוא לקחת אותך. רק נסה אותי. אינך מאמין?
האם עיניי יורות הברקים לא ממחישות את בוא המוות?! אל תברח
ממני, הישאר. שב. הבט בנשמותיהם הפורחות אחת אחת אל שמי הלא
נודע... ואני נידונתי לחיי נצח כאן. שומרת הסבל, מלכת
הפראנויה. אשת המסתורין.  אם הייתי בין החיים הייתי זמרת בארים
או מכשפה מיסטיקנית. המסתורין מחמיא לי, אתה לא חושב? טוב, אין
מה להרהר שוב במה שבטוח לא יקרה. הכבלים האלה פוצעים את ידיי,
עזור לי... לפתע אני רואה לבן... ציפורניי נוטפות מדם... איפה
הם? הם באו לקחת אותי? אני מלכת הפראנויה השולטת בגיא צלמוות!
הם לא יוכלו אף פעם לשחררי מערמת הגופות, מהמוות, מהצחנה...
אני לפתע גוועת... שחרר אותי מרצועות הסבל! לא...!

"מטר, הגיע הזמן לתרופות שלך. לבית המשוגעים יש רק מועד אחד
ביום לקבלת התרופות, את יודעת. אי אפשר לחכות לך לנצח." חייך
האח במדים הלבנים, ומטר, בשיערה השחור וציפורניה האדומות,
הביטה בו בדמעות וכעס ושתקה. רק הביטה החוצה, אל האדמה הלחה,
הציפורים המצייצות והעננים האפורים. הביטה בשקט, צווחה בנפשה
בקריאה למוות.

אומרים, כי דווקא המטורפים יודעים את האמת.