כשעקף אותי החרא הקטן הבוקר ברמזור וצחק לי בפנים נזכרתי בחלום
שלי.

החלום שלי, את יודעת, הוא להיות חולה טורט.

איזה דחקות ירוצו, כולם יהיו על הרצפה. נכנסים לבית מלון, שלום
אדוני אני הזמנתי חדר זוגי עם נוף לים. בבקשה אדוני, הנה
המפתחות, איפה המזוודות אדוני? הממ, יש מזוודה אחת
- בן-זונה-כלב!-זבל! - ליד הכניסה. ועכישו לצלם את הפרצוף
שלו. אוה. אח.

כבודו, לא עברתי באדום. השוטר משקר. לא היה ולא נברא. אני מבקש
שתפסוק לטובתי בהתחשב בכך שהצילום המשטרתי
יה-חרא-מלוכלך-אוכל-בתחת-אימפוטנט-אמא-שלך-זונה! וזו עבירה
ראשונה שלי, מגיעה לי התחשבות. מקסימום קנס סמלי. כבודו.

לצלם את הפרצופים הנעלבים. הנדהמים. הלא-מאמינים. קונספצית
העלבון אינה ברורה לי די צרכה. ממה אנשים נעלבים? מה משמעות
העלבון בכלל? אני מעדיף עולם בו כולם יכולים לומר הכל. הכל.
גבירתי, השמלה המדהימה שאת מודדת אינה מתאימה לך כי את בהמה !
פרה !!! מכוערת !!! צאי מהחנות הזו מהר, את מבריחה לי לקוחות!
כן, כך.

אפשר להשתמש בטישו? נורא חם אצלך היום...

קחי למשל את הדיבורית. הרי מאז המצאה מופלאה זו הפכו מאות אלפי
בני אדם סוף סוף לחלק אינטגרלי מהחברה, לאחר מאות שנים של
נידוי. אני מתכוון לחולי הנפש המדברים אל עצמם. לך תבדיל. בגלל
זה אני אוהב ללכת לבלומפילד. גן עדן. אחחח, גדף ככל יכולתך.
גדף את אימו, את אביו, את כל בני ביתו, אחל לו את מיטב
האיחולים. כולם מלכלכים את הפה. בריאים וחולים. כל המרבה הרי
זה משובח. ואם יתמזל מזלך תיקלע גם לקטטה בריאה. הביתה תשוב
רגוע ומחוייך לקראת השבוע הבא עלינו לטובה.

במקום זה אני אוסף אותם, את הגידופים. בזה אחר זה הם נצברים
בתוך זפק בלתי נראה כשל שקנאי גדל מימדים. מחכים לתורם. קללות
גזעניות, מעליבות, פוגעות, גסות, בשפות שונות, במבטאים שונים,
מלוות בתנועות ידיים מגונות. ימים, חודשים ושנים הן נאספות.
אוסף נדיר ומגוון, יכול בקלות להכנס לספר שיאי גינס. וכמו כל
אספן כפייתי, אני מקפיד גם על מיון ותיוק קפדני. ישנם כמה
מישורי מיון. לפי דרגת השנאה. לפי הקרבה המשפחתית, חברים,
עבודה. לפי סדר הופעתם בחיי. המיון הוא תלת מימדי, רב תחומי.

חלק מהן כבר התמוססו והפכו לעיסת טינופת בתחתית הערימה. הזמן
עשה את שלו, ואין בהן עוד שימוש. מדי פעם אני נחרד לחשוב
שהחיים יחלפו וכל הקללות הנפלאות, הנמרצות הללו יהפכו לאוסף
חסר ערך ומקומן לא יכירן אפילו בתערוכות נודדות. ואולם בכל פעם
שמגיעה השעה לעשות בהן שימוש, לשפוך אותן על ראשו של הנעלב
התורן, נסגר השסתום החד כווני ואין מוצא. או אז -

- או אז הן מחלחלות. הן חודרות מטה מטה. יורדות למרתף, לביצים.
לתחת. ממלאות את אברי העיכול. גודשות את הכבד, הלבלב, ונאספות
בריאות ובלב. מכבידות על הנשימה. על ההליכה. על המחשבה.
מגבירות את לחץ הדם. מקצרות את החיים.

כן, מקצרות את החיים. כמו שאת וכל הנשים מקצרות לי את החיים
!!! יה שרמוטה-בת כלבה-אמא שלך היתה אכולת סיפיליס מוצצת
לערבים ואת למדת הכל ממנה. כוססססססאמאמאמק ערס... אוכלת
חינם!! רק רוצה את הכסף שלך. אני יודע. על הקומה השניה בוילה
שלך צריך להדביק לוחית כסופה עם שם התורם, זה אני!!

מה, כבר נגמר הזמן? כה חבל. ככה זה כשנהנים. כמה מגיע לך
בבקשה? 250 ש"ח? מדוע עינייך אדומות כל כך? הנה קחי כוס מים,
תרגעי. ועל הפעם הקודמת? אה, כן, הנה, רוב תודות. מתי אפשר
לבוא שוב? יום רביעי הבא את לא יכולה? הו, איזו אכזבה. זה בסדר
אל תקומי, אני אמצא את הדרך לבד. את עושה עבודה נהדרת. כל טוב
וד"ש לבעלך.