"אתה מבין?" שאלה אותי קרן ושאפה שאיפה עמוקה מה"ווינסטון רד"
שלה, והסתכלה לי עמוק בעיניים, כאילו לשם הבהרת סוד הידוע לכל
פרט לי.

לא הבנתי, אבל הנהנתי בכל זאת, היא היתה יפייפיה, באמת.
קרן גוללה בפני את סיפורה במשך השעה האחרונה, שעברה במהירות
שיא עם כל מבט חטוף שהגנבתי אל עבר קימורי גופה הנהדרים.

רציתי להקל עליה, רציתי שהיא תניח את כובד עולמה על כתפי,
רציתי לסחוב אותה על גבי ורציתי לזיין אותה. ממש רציתי לזיין
אותה.

היא ניסתה להסביר לי על כאב, יסוריים ובדידות. בדידות נוראה
שמובילה אותה אט-אט עד אל איבוד הדעת. היא פרטה והסבירה הכל,
על הולדת הרוח מן הייסורים ועל אביה, שהיה נוגע בה.

רציתי שהיא תתפשט, רציתי שהיא תמצוץ לי עם השפתיים הנפלאות
שלה.

העמדתי פנים, כמובן, שאני מבין, שכתביו של ניטשה הם לי לבית
שני וש"החיים כמשל" עיצב את דרכי בחיים.

היא רצתה שאני אבין את מכאובי נפשה, את אותם אין ספור לילות
בהם ביקשה נפשה למות.

זיינתי אותה במושב האחורי, כמו מלך "תקעתי" אותה, ואילולא
הייתי כל כך מאוהב בזין שלי, הייתי עשוי לשם לב לגופה החיוור,
ששכב ללא תנועה מתחתי, למבט האנמי בעינייה ולדמעות שהחלו
זולגות מעמקי נשמתה.

אבל מה? יצאתי גבר.