למה אני מסתכל עלייך ככה:

היה לילה שחור. לא מפחיד, סתם שחור.
השעות עברו, והשמים שהיו שחורים קיבלו גוון כחול-אפור עמום.
הכביש, שלא ניתן היה לראות את המשכו בחושך, כבר ניתן כמעט
לראות את סופו.
אי שם בקצה המרוחק עוברת צללית של איש רכוב על אופניים.
עדיין ישנם כוכבים נוצצים בשמים אך ציוץ של ציפורים משקימות
קום כבר נשמע מצמרות העצים.
במזרח, ממש מעל קו האופק, מקבלים השמים גוון ורוד מהול בכתום
עדין. לאט לאט מצטרף גם הצבע הצהוב, כאילו בוקע מתוך האדמה.
פתאום מבצבצת השמש ושולחת קרן אור ראשונה, חמימה, אשר נופלת על
גינה קטנה. בגינה פרחים אדומים צהובים ולבנים המבהיקים
ומנצנצים בזכות טיפות הטל הזעירות שהלילה השאיר עליהם.
העלים הירוקים החלקים שלהם רוקדים ריקוד איטי כשמשב קליל של
רוח חולף בהם.
תזוזת העלים מחברת טיפת טל אחת לחברתה והן יוצרות יחד כדור
בדולח קטן אשר קולט את קרן השמש ומפזר אותה בכל צבעי הקשת.
אני לוקח נשימה איטית ועמוקה וממלא את ריאותי בתחושת האושר
והחופש שמביא איתו יום נולד.
אין בטבע משהו שישווה ואין לי מספיק מילים לתאר כמה נפלא אני
מרגיש כשאני מסתכל עלייך.
אני אוהב אותך.