היש מחזה עצוב יותר מלראות אותי ככה?
רועדת מקור, רטובה עד לשד עצמותיי, דמעות שחורות זולגות על
פניי, שיני נוקשות, והשפתיים מאדימות מהכפור.
"אלעד." אני צורחת בקול רועד, בבכי "אלעעעעדדד..." אני ממשיכה
ודופקת בהיסטריה, אתה חייב להיות פה, לאן אני אלך, אל מי.
והנה אתה פותח את הדלת, בגופייה לבנה ומכנסיי בוקסר (עם ציורים
של פלוטו), אתה משפשף את עינייך, מפהק ומביט בי במבט מלא
חמלה.
אתה מחייך אליי, חיוך בלתי מורגש ואני נשרפת, ככה זה כשנכנסים
למקום חם לאחר שקפאת מקור, התגובה הראשונית היא תחושה של להט
ובערה בכל הגוף במיוחד בקצות האצבעות.
איך אתה יכול לא להגיד כלום, כשאתה רואה אותי ככה, כמו חתול
ששכחו אותו שעות בחוץ, שיילל מבלי שאף-אחד יתייחס, מבלי שאף
אחד יאמץ אותו לחיקו, ויקח אותו למקום חם יותר.
אני מתיישבת על הרצפה, כדי לא להרטיב לך את הרהיטים, נשענת על
הקיר המתקלף.
אתה מתיישב מולי ומתחיל להפשיט אותי, כמו ילדה קטנה, אתה
מוריד לי את הנעליים והגרביים ומניח אותם מול התנור.
אחר כך, אתה מקלף מעליי את המכנסיים, החולצה, אני רועדת ולא
מקור.
הגוף במעין פלאשבק, מתחיל לזעוק, הידיים דרוכות, לאחוז, ואז זה
מכה בי, אין שום סיבה.
אתה הולך לרגע ואני נותרת מחכה על הרצפה בתחתונים מרופטים שיש
לי מכיתה ג' ובחזייה לבנה ושקופה, אתה חוזר עם מכנסיי בוקסר
וטי-שירט שקיבלת כשסיימת את הקורס, וגרביים עבות שקנית
כשהתגייסת. אני מחכה שתביט בי, ונזכרת שאתה לא אמור להביט. אתה
זורק לי את הבגדים וניגש למטבח.
באיטיות של השעות הכי מתות אני מתלבשת, ונשארת על הרצפה עוד
כמה דקות, מנסה להתרגל לחום.
במטבח אתה מחכה לי עם כוס שוקו... אני מתיישבת מולך ואתה שותק,
מביט בי במבט רך מעין כמוהו, "אתה יודע..." אני מחליטה ששווה
לנסות "בחוץ ליד הפח זבל כשהגעתי, יש שם חתול..."