יצאתי מהבקתה. רוח קלה ליטפה את גופי. שיחקה בי כמו מאהבת
עדינה. כל יום באותה השעה, יצאתי לי אל המרפסת הקטנה שמחוץ
לבקתה. תמיד אהבתי להתבונן במרחב העצום שלפני, בזמן שהשמש
שוקעת באיטיות אל מעבר לחולות ולדיונות. לילה במדבר.
הטמפרטורות שוקעות כמו השמש, אל מתחת לאפס. ניגודים. זה חצי
מהעניין במדבר, אם לא כל העניין. החום הכבד השורר ביום, אל מול
הקור הדוקר של הלילה. צמיחה מול שיממון. הצייד מול הניצוד,
אהבה מול שנאה, החיים מול המוות. תמיד יכולתי לשבת ולהרהר
בשעות המעבר הללו, ואז הזיכרונות כמו היו חוזרים אלי, לארח לי
חברה, על מה שהיה ומה שאולי יהיה.
גם עכשיו, שקעתי בהרהורי. כל כך שקוע הייתי בהרהורי, עד שלא
שמתי לב שכבר אין לי צורך במשקפי השמש שלי. השמש כבר שקעה.
הסרתי את המשקפיים מעלי, מחיתי את הדמעה, שכמו תמיד, עמדה לה
בפינת העין שלי. ונכנסתי פנימה אל הבקתה.
כשנכנסתי, קידם את פני ההמהום המתקתק של המכשור שבפנים. "מחשב,
תן לי תאורה בחמישים אחוז בבקשה". אור עמום ויציב נדלק. בפנים
היה הרבה יותר חמים. המחשב תמיד דאג לכך. "מחשב, שחזר מערכת
הגנה מסביב למרכז בבקשה". המהום נוסף שחבר במהרה לשאר קולות
הרקע, רימז על כך שמערכת ההגנה פעילה. המערכת הייתה בעצם רשת
הסוואה, הולוגרמות, אשר כל בן אנוש שנתקל בהן, היה חושב שמדובר
בואדי תלול. עמוק דיו על מנת להוות מכשול למטייל ממוצע, אך ממש
לא אתגר לגולשי מצוקים.
כמובן שאף אחד לא הגיע לכאן בכל אופן, אבל עדיף להיות בטוח
מאשר להצטער. היה חלק נוסף במערכת ההגנה, בערך. חומר כימי אשר
פוזר בסביבת המרכז, ובתוכו, גרם לכל בן אנוש להרגשת אופוריה,
שפגה לאחר מספר ימים, משאירה רק ריקנות ועמימות. עד אז, יספיק
אדם להתמכר לחומר באופן תלותי ולא יוכל לעזוב. הוא גם לא ירצה
לעזוב לאחר שיראה מה יש במרכז. אני בעצמי יודע שאמצעי ההגנה
פועלים כמו שהם צריכים, כיוון שכך הגעתי הנה אני. וכך גם
נשארתי.
כמעט ארבעים שנה עברו מאז יצאתי מביתי, לטיול בן שבוע במדבריות
הגדולות. כמעט ארבעים שנה, ואני עדיין נראה כפי שהייתי אז. כפי
הנראה, מצבי הוא גמול, על ההקרבה שלי במהלך השנים האלה. שלא
לדבר על כך שכשהוא ימות... גם אני אמות.
ניגשתי אל פינת החדר הגדול, היחידי, שהיווה את פנים הבקתה
שלנו. יחידי אם מתעלמים מהשטח שמתחת לבקתה, למרחבים העצומים,
למבוכים חסרי הסוף, שאכלסו קילומטרים רבים של מנהרות, חדרים
ואולמות, ואשר עברו מתחת לרגלי. בפינת החדר ניצבה מיטה פשוטה.
מיטת ברזל פשוטה, חסרת עיטורים וקישוטים. מזרן דקיק ועליו סדין
פישטן לבן ופשוט גם הוא. כרית דקה ושמיכה נוחה. חלצתי את נעלי
ונשכבתי על המיטה.


פקחתי את עיניי. המחשב העיר אותי כל יום, תמיד חמש דקות לפני
זריחת השמש. נעלתי את נעליי, וניגשתי אל אגן המים. נצנוץ המים
היה יפיפה באור הקלוש שבחדר. מים כאלה לא תמצאו בשום מקום אחר
בעולם הזה. הם היו תמיד טעימים, תמיד משהו מיוחד, תמיד העלו בי
את הזיכרונות הטובים ביותר שהיו בי. זיכרונות על אהבה ועל
חברים. זיכרונות על אם אוהבת ועל פינה חמימה. זיכרונות של חופש
ושל חיים. הושטתי יד, אספתי מעט מים ושטפתי את פני. הושטתי את
ידי בשנית, ושוב אספתי מעט מים. הפעם לגמתי מעט ומיד טבעתי
בזיכרונות.
הייתי בן עשרים ושמונה והיא בת עשרים ושש. יצאנו כבר שלוש שנים
והגיע הזמן לשאול את השאלה. אני זוכר את זה טוב. כאילו היה זה
תמול שלשום. ואני זוכר איך הלכנו למסעדה הזאת. מסעדה טובה.
יקרה. ואני זוכר, איך לפני כל אותם זרים, ירדתי מולה על ברך
אחת. איך פתחתי את הקופסא הקטנה. אני זוכר את מבט ההפתעה שהיה
על פניה. אני גם זוכר טוב את התשובה.
יצאתי מהדירה עוד באותו הערב. הרגשתי שאין כבר טעם לחיי. ואז
יצאתי לטיול שלי. אני זוכר, כאילו היה זה תמול שלשום, איך
סיימתי את טיפת המים האחרונה שלי. איך ירדתי על ברכי. אני זוכר
את הזעקה, שכמו פתחה את השמיים בכאבי. ואני זוכר איך הואדי
שהיה מתחתי, נראה כמו הדרך הנכונה כשקפצתי. בצורה מוזרה, הואדי
באמת היה הדרך הנכונה. כמעט שבוע של אושר מעל לכל דמיון עבר
עלי, עד שהתרגלתי לחומר הכימי שזרם עכשיו בעורקיי כמו דם. ואני
זוכר. יותר מהכל את הרגע שבו פגשתי אותו. כאשר הבנתי מי מדבר
אלי.
אני מנגב את ידי במטלית הקטנה. ושוב יוצא החוצה. שוב הגיע זמן
מעבר. אני מתיישב עם גבי אל הקיר. מביט למרחק. עדיין חשוך אבל
אני כבר מזהה את סימני השמש. מעבר לדיונות הרחוקות, מעבר
לחולות, אני רואה אפלולית שאינה ממש חשוכה, אך גם אינה אור
אמיתי עדיין. אני עוצם את עיניי ומביט פנימה. הזיכרונות
שנקטעו, חוזרים לאיטם. ואני שוב צף בים הזיכרון. אני עומד
באולם מפואר. פסלי אבן וכסף מהווים משמר כבוד משני צדי האולם,
ואני יכול כמעט לראות אותם זזים. התקרה, כמו תקרת ארמון שכמותו
מעולם לא היה ולא נברא. ציורי מלאכים מעטרים את השמיים
התכולים. יושבים על עננים לבנים. הציורים נראים כמעט כאילו הם
מלאכים אמיתיים. הם זוהרים באור שאני לא רואה את מקורו. ואז
אני מביט קדימה, אל קדמת האולם. שם יש במה. מוגבהת רק במעט
משאר האולם. שלוש מדרגות מובילות אל כס המלכות שניצב שם. כסא
דקיק ועם זאת אני יודע שכסא כזה לעולם לא יופל. לעולם לא ישבר.
הכסא מפואר, עיטורי שרפים על ידיות הכס. ומאחורי הכס, דלת.
קטנה. פשוטה. נחבאת אל הצללים. ואני ניגש אל הדלת. אני מרגיש
כמו בחלום. כמעט מרחף.
אני מוציא מכיסי את משקפי השמש שלי. מנגב דמעה, ומרכיב את
משקפי השמש מעל עיניי. השמש כבר כמעט חשופה לגמרי ואני רואה את
המדבר בערומו. לטאה קטנה מוציאה את ראשה מתוך החול, מנערת מעט
את ראשה, מביטה סביב בחשש ואז יוצאת מהחול. הלטאה עומדת בגאון,
מחממת את גופה הפעוט בשמש ואז רצה עד שהיא נעלמת מאחורי גבעה
קטנה.
אני קם על רגלי. מביט פעם אחרונה במדבר הפראי, השקט. ונכנס
פנימה, אל תוך הבקתה. אני מתיישב על הכסא שלי, על יד השולחן
הקטן שלי. " מחשב, ארוחת בוקר בבקשה". ארוחת הבוקר מתגשמת מול
עיניי. אני מרים את המזלג והסכין, ומתחיל לחתוך את החביתה.
"מחשב, תציג את החדשות העיקריות בעולם, בבקשה". הולוגרמה נפתחת
מול עיניי. המראות מזעזעים. רעידות האדמה, המלחמות, העוני,
התאונות והרעב. הכל נמשך כפי שתמיד היה. אין שינוי בעולם. רק
האי אכפתיות. האי אכפתיות גברה. דיווחים על מלחמות מפי כתבים
חסרי רגש. בעלי מבט כבוי. אני רואה אדם שוכב ברחוב. פצוע. מבקש
עזרה. ואדם אחר פוסע לצידו בלי להמיש  אפילו את מבטו. אני רואה
פצועים, שוכבים אחרי התרסקות מטוס נוספת ואת החובשים עומדים
בצד ושותים כוס קפה. אני רואה אישה נאנסת באכזריות, ועוברים
ושבים מתעלמים מקריאותיה. אפילו צדיק אחד אין בסדום. כאילו אין
אלוהים. אני משאיר את ארוחתי חצי אכולה וקם בזעף מהכסא. "מחשב,
העבר אותי לאולם הכניסה". לפני שהספקתי לחשוב על כך, כבר הייתי
באולם הראשי. הפסלים פנו לברך אותי בבואי. המלאכים בתקרה שרו
במקהלה שיר חסר מילים. מצב רוחי השתפר מיד. פניתי לכיוון הדלת
הקטנה שמאחורי הכסא. ליד הדלת עצרתי באגן המים שהיה שם. הכנסתי
את ידיי פנימה ושפכתי על עצמי מעט מים. המים נזלו על פני.
הרגשתי טיפה על שפתי ובלי מחשבה שלחתי את לשוני החוצה וליקקתי
אותה.
שוב חזרתי ארבעים שנה אחורה. עמדתי באותו המקום. מול הדלת
הקטנה. הפשוטה. הושטתי את ידי בחשש מה אל עבר הידית. לחצתי את
הידית מטה. ופתחתי את הדלת. אור בהיר פרץ דרך הדלת, אושר מילא
את לבבי ובלי להבין מה אני עושה, נפלתי לרצפה והרכנתי את ראשי
עמוק ככל שיכלתי. אני לא זוכר כמה זמן כרעתי שם, אך הדבר הבא
שאני זוכר זה קול. קול שהיה בו זמנית גם נמוך וגם גבוה. הקול
היה קולה של אימי ושל אבי וגם של אהובתי. הוא דיבר אלי בלי
מילים, אך הבנתי אותו כאילו הוא דיבר אלי. והקול אמר לי:" של
נעלייך מעל רגליך, כי במקום קדוש הנך עומד". ההבנה הכתה בי
וקרעתי את הנעליים מעליי. " קרב הלום בני", הוא אמר. בחשש, בלי
לקום מהרצפה, זחלתי לכיוון הקול. ראשי עדיין מורכן, הגעתי קרוב
ככל שהעזתי. "האם אין מתנתי אותך, יפה היא?" הוא שאל. והבנתי
שהוא מדבר על מתנת החיים. לא מצאתי אומץ מספיק על מנת לדבר
אליו. "מכיר אנוכי", הוא המשיך," את תלאות חייך. לא מצאתי דופי
ברצונך לעזוב את החיים הללו". לא יכולתי להבין איך הגעתי לכך,
כאשר מוחי הרי לא הצליח לחשוב, אבל הבנתי שכנראה ואני מת. שאני
פגשתי את אלוהים בגן העדן, אך הקול דיבר אלי:" הנך בין החיים
בני, וכל רע לא יאונה לך. אך מעתה ועד מותך, תהה אורח בבית
האל".
זיכרוני משחק איתי עתה, ואני עובר בזמן. אני זוכר שיחות ארוכות
עם האל. האל אשר היה עתה לבדו. כאשר אין לו כבר מאמינים וכל
מלאכיו עברו להם לממד שמעבר. רק הוא נשאר עתה. אלוהים ובני
אדם. אל ויצירתו, וכאשר אחרון מאמיניו ילך לו לעולמו, כך גם
האל, האל הכל יכול הזה, ילווה את הנשמה הזאת, אל העולם הבא.
ואז ייפרד לנצח מבני אדם הראשון.

אני שוב מחוץ לדלת. אני חולץ את נעליי ונכנס פנימה. החדר הקטן
הזה, הוא כל מה שראה האל בארבעים השנים האחרונות. החדר קטן
ואפל, אך אלוהים טוען שהוא בעל חן שלא יתואר. "ברוך בואך", אמר
האל. "האם אתה מרגיש יותר טוב?" שאלתי. הייתה הפסקה קטנה.
"סופי קרב עתה, אני יודע זאת כבר זמן מה. השקיעה האחרונה תהה
בעוד מספר שעות. ואז השמש לא תזרח בשנית". אני יודע שהוא יכול
לקרוא את מחשבותיי, אך עדיין ההרגל הישן ההוא שב ועולה." אם
כך, אדוני, אלוהיי, זה הסוף". " בני, יקירי, אשר אהבתי, אין זה
הסוף. המחשבים ימשיכו במלאכתי. יום אחד, אם יחזרו בני האדם
להאמין. נשוב גם אנו". ברעד כרעתי על ברכי וביקשתי את רשותו
לצאת ולהתבונן בשקיעה האחרונה. יצאתי מהחדרון ועמדתי מספר
דקות. אז פתחתי את פי:" מחשב, העבר אותי לבקתה". שוב מצאתי את
עצמי בבקתה. לקחתי את משקפי השמש שלי ויצאתי שוב החוצה. ישבתי
במרפסת שלי. כפי שעשיתי כל ערב במהלך ארבעים השנים האחרונות.
הזמן חלף לאיטו ואני הבחנתי בשמש היורדת אל מעבר לאופק. פעם
אחרונה, חשבתי לעצמי. הורדתי את משקפי השמש מעל עיניי, מחיתי
דמעה בפעם האחרונה, על אהבה שלא הייתה והלכתי אל עבר האור.