כי אתה-
אהבתך שקטה היא,
כאדוות המתפרשות במימי אגם שליו,
כנפנוף כנף של עוף- ציצית ישן,
כשירת הרוח בערב קיץ חם על שדה שיבולים זהוב.

ואהבתי סוערת כלהבה,
פונה לכל עבר כגלים בשעת סופה,
קריאות עזות- של בהלה ושל ערגה,
כצחוק פתאומי או שמלה אדומה.

סולם אהבתך גבוה עבורי- חסום בעננים,
ומילות אהבתי פשוטות הן, בוטות, קטנות,
כאבני חצץ בבסיסינו.

ברעידת האדמה- אהבתך נפלה ולא שלי- רק התפזרה,
כי בסיסינו לא יציב מספיק-
מילותיי כה קטנות, אהבתך כה ערפילית.

סוף- סוף יתחלפו התפקידים-
לא אתה תהיה על הבמה,
אלא אני אעמוד, מתרגשת,
ואקריא מתוכי- מעצמי- לכולם.
אתה תשב בקהל ותביט בי
בחיוך עצוב- ספק גאווה, ספק קנאה.
תוכל להקשיב למילותיי,
לנסות לתפוס את מבטי-
אך אני לא אביט בך.
אסתכל קדימה, מעבר אליך,
אל הקהל, אל עצמי-
לא אתלה בך,
לא אחפש את פרצופך בים האנשים.
לא אקריא לך,
לא אחשוב עלייך.
אהיה אני. ורק בשבילי.