"תעברי הלאה". שתיקה.
"תעברי הלאה", הוא אמר לי.
ואיך הוא מעז להגיד לי את זה? לא ככה זה אמור לעבוד.
יושבים על הבר - טריטוריה שלו.
מצד ימין עומדים בשורה בקבוקי הבירה הריקים וכוסות הוויסקי -
טריטוריה שלי.
אני שיכורה והוא פיכח -  טריטוריה שלו.
ואחרי הנאום המרגש שלי הוא אומר "תעברי הלאה".
ואסור לו, אסור לו, אסור לו.
על זה אני לא אוותר, כי זאת אני שאומרת.
זאת אני שאמרתי לו "תמשיך הלאה עם חייך"
זאת אני שחייכתי את החיוך המתנשא של יהיה בסדר.
וזה הוא.
זה הוא שהבטיח "לנצח".
זה הוא שחיכה לי כשהייתי עם אחרים.
שחיבק כשבכיתי.
שידעתי שיהיה שם תמיד. בשבילי.
שירצה אותי.
שלי תמיד.
ועכשיו הוא מלטף אותי ושואל אם לא שתיתי מספיק.
אם לא כדאי שנלך הביתה.
אז אני משערת שקיבלתי את התשובה שלי.
וניסיון אחרון.
פתטי.
"אולי נישן היום ביחד", שואלת במבט מושפל.
"אני לא חושב שכדאי"
אני משערת שקיבלתי את התשובה שלי.
למי הוא חושב את עצמו בכלל.
זה לא אמור להיות ככה.
זה לא.

וזה כואב. כל כך כואב בבוקר שאחרי.
וזה מוכיח שכל מה שעושים חוזר בחזרה.
וזה תורי לחכות כמו שהוא חיכה.
חיכה שנים.
רק שאני לא יכולה. זאת לא אני.
אני לא כל כך חזקה.
ובכלל,
לא ככה זה היה אמור להתנהל.
איפה האגדה,
איפה החיבוק, האישור, החיוך.
מה קרה ל"נצח", זה מה שאני רוצה לדעת.
היית אמור להיות שלי.
כי עכשיו אני מוכנה, עכשיו הבנתי הכל.
"תעברי הלאה"
חשבתי שזה מה שעשיתי...