פעמיים בשבוע, בדיוק כשהמחוג הקטן מראה חמש אחר הצהרים, אני
חוזרת לילדות. אז נפתחות הדלתות ואני נכנסת, ילדה שמחה ועליזה,
לעולם צבעוני שאבד עליו הכלח מזמן. אני ממלאת תפקיד, שחקנית
בהצגה.
ההצגה הזו לא תזכה בשום פרס לתיאטרון, ההצגה הזו מוצגת בפני
אדם אחד בלבד. יאיר.
יאיר שוכב פקוח עיניים מצפה לי. הוא מכיר את כל תווי הפנים שלי
בעל פה אבל לא מבין מה השתנה בי עם השנים. צבע השיער שלי
התחלף, מג'ינג'י טבעי, טהור, לחום עדין, כדי להסוות את האדום
שגדלתי לשנוא. העיניים שלי, שהיו פעם פקוחות לרווחה, מוסתרות
במשקפי ראיה עם מספר גבוה. גם החזה גדל, כבר לא חזה של נערה
מתבגרת, שטוח וקטן, אלא חזה של אישה בוגרת, שתהליך בישולה תם
וכעת היא מוכנה. על המיטה של יאיר נחים שני דובונים, דובון
ודובונת, אחד לו אחת לי, לשחק בהם משחקי תפקידים. יאיר בן
עשרים ותשע.
הוא מושיט לי מיד את הדובונת, יודע מה עומד לקרות. אנחנו נהפוך
אותם לחלק מההצגה הזו. נדבר דיבור מתוק של ילדים, תמיד יאיר
יהיה הגיבור, ייקח את הדובון ויעשה ממנו אביר, או מלך, או שליט
מוערץ. אני אהיה הנערה יפת המראה שזקוקה להצלה. הדובונת בידיים
שלי עושה עצמה לכודה בטירה, נרדפת על ידי גנבים או מועמדת
להינשא לגבר שאינה אוהבת. אני משחקת את התפקיד. יאיר לוקח את
האוסקר. כבר שלוש שנים שהוא לוקח בגדול. ואני, אני לא יכולה
לעזוב אותו ככה. לא יכולה להשאיר את יאיר חלק מהילדות שחווינו
יחד, אני חייבת להמשיך להיות הילדה שאיתו. לשחק משחקים.
כמו פעם, כמו במהלך שנות התבגרותנו. יאיר ודפי, צמד חמד.

אני נכנסת אל החדר מוכנה לכל דבר. יש לפעמים נפילות, וכמה שזה
כואב לראות את יאיר נופל. לפעמים מילה במקום הלא נכון הופכת
לקרב. יאיר יצרח, ינשוך, יכה במזרון המיטה המסכן. אני אנסה
להרגיע, אלטף את שיערו שמתחיל להראות סימני הקרחה, אחזיק בידיו
הקרות, שוב אהיה דפי שתמיד עמדה מאחורי יאיר לשמור עליו. יאיר
לא רוצה לשמוע על המשפחה החדשה שלי. הילד שלי שנשאר עם המטפלת,
בעלי שבונה קריירה לאט. הדברים האלה לא נרמזים אצל יאיר, אני
מזכירה את אמיר בעלי,   לפעמים מזכירה אותו בפליטת פה, לאחת
האחיות, לאמו של יאיר, יאיר ברקע רוצה לשחק. "בואי קוביות",
הוא אומר לי ומזכיר לי את הילד שלי בן השלוש.
הרופאים אומרים שזה מצב נתון, ההשתפרות אם תהיה אחת, לא תבוא
מיד, זה יכול לקחת עשורים ללמד אדם מחדש את כל שנות חייו
הבוגרות. בינתיים הלם קרב של צבא ופטרייה לא נכונה בהודו
מרחפים מעל יאיר. הוא לא זוכר את הצבא, לא זוכר את הטיול שלנו
להודו. "דפי תבוא לשחק איתי היום?" הוא שואל את האחות התורנית.
"כן יאירינקה, היא תבוא", מרגיעה אותו האחות ברכות, מגיפה את
הוילונות כדי שיוכל לישון, שיהיה לו אחר כך כוח לשחק. אף אחד
כמעט לא קורא לי דפי.
כשאני לא עם יאיר אני דפנה, אימא במשרה חלקית וסטודנטית לתואר
שני במנהל עסקים. כולם מכירים את הסיפור שלי. גמרה תיכון,
הייתה קצינה צבא, השתחררה, נסעה להודו, חזרה עם המון תמונות
באלבום וחבר ילדות בנסיגה, אחר כך התעשתה, התבגרה עוד קצת,
עשתה תואר ראשון, התחתנה, הריון, לידה וילד, תואר שני. אני לא
מסתירה את יאיר מאף אחד. הוא חלק מהרזומה שלי. יאיר מופיע בבית
הספר היסודי, בחטיבה, בתיכון, בצבא, תמיד הוא שם. גם עכשיו,
כשיאיר ככה, הוא עדיין פיסת יומיום מחיי. בהפסקות באוניברסיטה
אנחנו מדברים אחורה, נזכרים בשנים קודמות, מספרים אנקדוטות
מחיינו, אני משתפת את כולם בסיפור של יאיר ושלי, מספרת איך
נסענו להודו אחרי הצבא, טיילנו בין בומביי לוראנסי, גיחות
קצרות לנפאל ותאילנד, שוב הודו, שנה שלמה אני כמשגיחה. ויאיר
לוקח הכל, כדורים, פטריות, פסים לבנים של מוסיקת ריקודים,
מתפתל בבקרים, צוחק בלילות. כשאני אומרת שהוא מגזים הוא צוחק
עליי, "מה את לוקחת את זה כבד?" הוא אומר לי, "זה הזמן שלנו
ליהנות, דפי". הוא יוצא כל לילה למסיבות בגואה, שבועיים אנחנו
פה, תחנה אחרונה לפני החזרה הביתה. אני יושבת על החוף, לא
מתרועעת עם המטיילים מאנגליה, אוסטרליה או שבדיה. אני יושבת על
החוף ומשגיחה. שיאיר לא ילך לי עם זונה חולת איידס, שלא יגזים
עם השתייה, שירקוד קרוב, שלא אאבד אותו.
יום אחד אני הולכת לישון מוקדם. יאיר אומר שלא יצא הערב, אולי
רק לבירה אחר כך, עם שני האוסטרלים עמם התיידד. אני נרדמת די
מהר. ימי סוף הטיול מעיקים, מחשבות על הבית, על העתיד.
עייפות שבאה ממתח.
יאיר יוצא ואני לא משגיחה. בירה, טראנס, רוקד, בולע. חמישה
ימים בבית החולים בניו דלהי.
                                     

       
פה בארץ ישר שיקום, אשפוז, שיקום, אשפוז. תמיד אני שם. דפי של
יאיר, ככה קוראת לי אמו. דפי של יאיר תבוא לאסוף אותו מהטיפול
היום, דפי של יאיר מתחתנת, לכן לא תבוא לבקר השבוע, דפי של
יאיר ילדה במזל טוב בן, צריך לשלוח לדפי של יאיר איזה זר
פרחים. ברגע של התפרצות, כמה ימים לאחר שהתברר מצבו של יאיר,
אני מתנצלת בבכי בפני אמו. מודיעה לה שניסיתי להשגיח, הרי
הבטחתי. "תשמרי לי על הבן", היא אומרת אז, לפני הטיסה, "אני
אשמור, אני מבטיחה", מילים שיוצאות מפי באותו הרגע. "ילדונת,
זה בסדר", היא אומרת לי, "אני יודעת שניסית, מי יודע מה היה
המצב אם לא היית שם אתו".
אני לא רוצה לאבד את יאיר. המשחקים שלנו בילדים קטנים גורמים
לי לחשוב לעיתים שאיבדתי אותו וחסל. כבר אי אפשר לראות אותו
באותן העיניים. הוא יורד מהמיטה, מסתובב סביבי, אומר בקול של
מבוגר וחן של ילד בן ארבע "את רזה דפי, כמו מקל של סוכרייה".
הוא רץ במסדרונות, צועק, "דפי, דפי, בואי תתפסי אותי", וכולם
מביטים עליי, אישה קטנה, רצה אחרי בחור לא צעיר, מגחכת
ומסמיקה. הרופא אומר שיאיר בנסיגה מתמדת. שום תרופות שייתן לו
לא יעזרו לו לצאת מהמצב הזה. רק ירדימו אותו ויהפכו אותו לפג.
"זה לא רק הפטרייה שלקח", מסביר לי הרופא בקונקרטיות, "יש כאן
גם עניין של הלם קרב, כנראה מהשירות שלו בלבנון, זה משהו
שהתפתח בתוכו וגדל, עד שהתפרץ כשלקח את הפטרייה".
אני מהנהנת בהבנה. מכירה את הסיפורים על לבנון. יאיר היה חוזר
מהצבא מותש, מספר בנונשלנטיות איך התפוצץ מטען ליד הג'יפ שבו
נסע, איך ניצל בנס ועזר לפנות את הפצועים. אני הייתי מקשיבה,
מחבקת, מבינה אבל לא מבינה. אף פעם לא הראה סימנים של הלם, של
חולשה.
בפסח אני באה לאסוף את יאיר ליום כיף. פיקניק אצל ההורים שלי
בחצר. בפעם הראשונה הוא רואה את הילד האמיתי. הילד שלי. הוא
מסתכל, מבין, מדבר אליו בשפה מוכרת לילדים. יאיר רוצה. הילד
שלי רוצה. משחקים בלגו, יאיר מרכיב מגדל, הילד שלי הורס, יאיר
מרכיב שוב, הילד שלי הורס שוב. מתחרים על הלב שלי. אמיר בעלי
משגיח במקומי. אני עסוקה בזוטות. מביאה צלחות עם סלטים לשולחן.
חמוצים, פיתות, חומוס.
ההורים שלי, ההורים של אמיר, ההורים של יאיר, כולם משגיחים,
השגחה כפולה. אני לא מבינה מה צריך להשגיח, מה מוזר בעובדה
שילד בן עשרים ותשע משחק עם ילד בן שלוש. הרופא נותן כדורים
למקרה חירום. אם יאיר משתולל דוחפים לו כדור, שיירגע. שיישן על
הספה בסלון עד שניקח אותו חזרה למוסד. בחוץ עוד אביב מתעורר.
העצים פורחים מחדש. יש לנו בית משלנו, לאמיר ולי, לא מיטה
אפורה מברזל במוסד שיקומי, יש חדר ילדים וחדר בטחון וחדר עבודה
וחדר כביסה, סלון ומטבח, חדר שינה.
הריח של השיחים בחוץ נכנס לאף, לא מזכיר אף לרגע את הריחות של
יאיר ושלי בהודו. ריח הבשר השרוף על הנהר, גופות שעושות
צמרמורת. זה שם וכאן זה כאן. אביב ועוד אביב ואני מקווה שיאיר
לא יהיה בנסיגה. אחרי האביב יחזור ויהיה יאיר שהכרתי פעם. בחור
רגיל שאוהב אותי, שמדבר איתי על הכל, חולק איתי פיסות חיים
נורמליות לגמרי. אבל האביב הזה נגמר ויאיר לא חוזר.
במוסד מעבירים את יאיר חדר. עכשיו יהיו לו חיים כמעט פרטיים.
שידה וארון ושולחן כתיבה, חלונות גדולים שנפתחים לנוף מדשאות
וספסלים. על הקירות העתקים של פיסות צבע, ציורים מודפסים על
קרטון. אני באה לסדר לו. מכינה לו בארון בגדים מקופלים, על
שולחן הכתיבה מניחה ספרים שיעזרו להחזיר אותו לעולם שלנו, על
המיטה מניחה כרית מהחדר שלו בבית הוריו, את שני הדובונים אני
מושיבה על הכורסא הקטנה מתחת לחלון, שייהנו קצת מהשמש. יאיר
צועק שאסגור את החלון. השמש מציקה לו בעיניים, צובטת את
האישונים שלו צביטות כואבות. "למה יאירי? השמש טובה", אני
מסבירה לו, "לא רוצה שמש", הוא אומר ונשכב על המיטה. רוצה
לישון.
בלילות אני שוכבת לצד אמיר, מספרת לו סיפורי ילדות אמיתיים. לא
אלה שקרו היום בחמש אחר הצהרים. יאיר ואני גדלנו יחד במקום
הקטן בו אני מתגוררת עד היום. חבורה קטנה של ילדים בני אותו
הגיל, פחות או יותר, שמבלה כל שעה פנויה יחד. אני מספרת על
טיפוס עצים, משחקים מהדמיון, נשיקות ראשונות על הלחי. הסיפורים
מחולקים לפי הסדר הנכון. עד גיל שש, מה שאני מצליחה לזכור צבוע
בצבעי קשת. מגיל שש עד שתים עשרה, הכל יותר מוחשי, יותר מדויק,
לא מרגש במיוחד. עדיין צבעוני למדי. מגיל שתים עשרה עד שמונה
עשרה- ריגושים, מרידות, ריבים, השלמות, יחסים, פתיחה, סגירה,
צבעים אפורים לרגע, כתומים-כחולים-ירוקים ברגע אחר, הכל ממוקד
יותר, הכל פרטני. שמונה עשרה עד עשרים ואחת- סיפורי צבא, כל
אחד הולך לדרכו וחוזר באותה דרך בסופי שבוע, יחסים שמתגבשים
ומקבלים עומק. הלוויות ודרמות. ואחר כך שוב כל אחד הולך לדרכו
אבל נשארים בקשר. בכל הסיפורים יאיר ואני יחידה אחת. אמיר שומע
ומגיב בכנות. מעודד אותי לדבר, לשפוך, לא מפריע באמצע. לפעמים
אני שואלת אם הוא מקשיב והוא מביט בי בעיניים גדולות, מתפלא
שאני בכלל שואלת.
הוא אומר שגם אני צריכה פינוק. אי אפשר כל הזמן להתרכז
ביומיום. "היום שלך קשה", הוא אומר, "אני מבין את הדילמות".
רוב הדילמות שלנו כמשפחה נפתרות מהר. המסלול הזה עובר נקי.
הדילמות של יאיר ושלי נותרות מקובעות.
                                       

                 

יאיר. יום הולדת שלושים. אנחנו מביאים עוגה ובקבוקי שתייה.
מניחים שלושים נרות ועוד אחד לשנה הבאה. מישהו אומר בצחוק
שצריך לשים חמישה נרות וזהו. ילד בן חמש חוגג יום הולדת
שלושים. אף אחד לא צוחק מהבדיחה הזו. אימא של יאיר נעלבת.
"בשביל מה היינו צריכים להזמין חברים אחרים?", היא אומרת
למישהו מהמשפחה. "דפי מספיקה, אמיר כאן ואנחנו, המשפחה", כל מי
שמכיר ומבין מספיק. השאר חיים במשוואה נעלמת. לא יכולים להתחבר
למשחק שאנחנו משחקים. חוגגים ושרים "יום הולדת שמח". יאיר משתף
פעולה, נושף פו על הנרות, לועס דובדבן מסוכר בעונג.
"דפי, זוכרת שחגגנו יחד יום הולדת ארבע?" הוא שואל. אני לא
יודעת אם הוא מדבר על יום ההולדת ארבע של לפני עשרים ושש שנה,
או יום ההולדת ארבע שחגגנו בשנה שעברה. "בטח שאני זוכרת, איך
אשכח", אני עונה ויאיר צוחק. בין השיניים החשופות אני מגלה
חיוך מוכר וישן.
אני מגלה רמזים בשנה השלושים לחייו. רמזים של חזרה. פה הוא
מדבר פתאום בבגרות, "אני מעדיף את החולצה הלבנה על הכחולה",
הוא אומר פתאום, "הכחולה צמודה מדי". אני מביטה בו ארוכות בלי
שהוא מרגיש. משהו בו משתנה. נסיגה הפוכה. בשיחות שקטות אני
מספרת לאמא של יאיר שלפעמים הוא חוזר לעצמו. היא לא מאמינה לי.
"הוא עדיין ילד, דפי, אני חושבת שאת מדמיינת".
כשאני באה, בחודש חמישי להריוני השני, לבקר אותו הוא מעיר לי
על הבטן. "לאט לאט את גודלת", יאיר אומר, שוב אני מביטה בו
בתדהמה.
הרופא קורא להורים לשיחה. אני לא כלולה בשיחה הזו אבל יודעת
שבקרוב אדע הכל. "יש שינוי לטובה", אומרת לי אמו דרך הטלפון,
הרופא אומר שהוא בתקופה טובה, לפעמים מדבר כמו מבוגר ממש. כמעט
בהגיון. "ויש עוד משהו...דפי", היא אומרת לי כמעט בלחישה,
"הרופא אומר שאולי צריך בשלב הזה לצמצם את הביקורים שלך, אולי
לא יהיה מי שיזכיר ליאיר את הילדות, הוא יתמקד בלהיות מבוגר".

שבע שנים אני נוסעת פעמיים בשבוע להיות ילדה אצל יאיר. שבע
שנים אני לא מוותרת על הילדות שלנו. עכשיו מתרגלת להיות
בלעדיו. מדי פעם אני מגיעה בכל זאת לבדוק שהכל בסדר.
יאיר אוכל לבד, ישן לבד, עושה צרכים במקום הנכון ובזמן הנכון.
הוא משחק כדורגל במגרש הספורט, מדבר על התיכון והצבא, לפעמים
חוזר להיות ילד. הוא חי בנסיגה. הלוך ושוב מהמקום שלו למקום
השני שלו. הרופא אומר מילים טובות. אולי לא נצטרך ללמד אותו
הכל מהתחלה. יכול להיות שזה יבוא לו לבד.
באביב הבא אנחנו יושבים שוב על הדשא. שוב מריחים את ריח
הפריחה. יאיר יושב אתנו, שותה תה, מסתכל על הנוף של ההרים
מרחוק. עוד טרק בהודו. לעלות על ההר ולכבוש אותו. לראות בדרך
כמה כפרים. נוסטלגיה. אצלי בתמונות, אצל יאיר בראש.
אני מחזיקה על הברכיים תינוקת קטנה, בת חצי שנה. משגיחה שהכל
יהיה טוב. משגיחה על התינוקת שלי, על הילד שלי בן הארבע שרוכב
על האופניים, על בעלי שמנפנף חתיכת קרטון מעל לברביקיו עמוס
בשר, על ההורים שלי המאושרים, שמחייכים ועושים פרצופים לתינוקת
החדשה, על ההורים של יאיר שמדברים על נסיעה קרובה לפאריז, כמה
ימים במלון במרכז העיר, ועל יאיר. אני תמיד משגיחה על יאיר.
                                       

מוקדש באהבה לגיתית ולתמיר שלה...שתמיד יהיו האחד של השני