הייתי צריכה להיות בתל אביב. היו לי כמה סידורים לעשות שם.
כנראה שזה היה חשוב. שאלתי את עצמי איך אגיע. רשיון נהיגה אין
לי, והמשימה דחופה ורצינית כך שעלי למצוא דרך מהימנה ומהירה
להגיע. אמי הציעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. היא הציעה שאקח
את המכונית המשפחתית ואנהג לשם בעצמי.  העובדה שאין לי רשיון
כלל לא עלתה בדעתי. זה וודאי לא קשה כל כך לנהוג במכונית.
העמסתי על המכונית ארגזים ומזוודות עמוסים בצידה לדרך, נפרדתי
ממשפחתי, והתחלתי לנסוע.

עד מהרה מצאתי את עצמי בכביש הבין עירוני. הכביש היה רחב,
ופתוח, וריק ממכוניות.  אם רק סובבתי את הראש יכולתי בקלות
לראות ממנו את הים. לבי היה קל עלי. נשענתי לאחור, פתחתי את
החלון ונשמתי את רוח הים. הנהיגה אכן הייתה קלה. היה בה אפילו
משהו שקצת מרפא את הנפש. העברתי הילוכים והגברתי מהירות. הלב
ריחף לי בחזה ובא עלי גל של שלווה. המכונית טסה בכביש כמו טיל.
לאט לאט גם התחיל לרדת החושך.  תחושת הזמן שלי אמרה לי שכבר
עברו שעתיים. עוד לא הגעתי לחצי הדרך. השלווה השתלטה כבר על
כולי.  כל איברי היו רפויים. הרוח ליטפה לי את הפנים בחמימות.
עיני נעשו כבדות. הנחתי את ראשי על ההגה והחלטתי שארדם לי מעט.
רק אנוח קצת. הכביש ממילא ריק. אין בו פניות, או עיקולים.
אתעורר כשתהיה פנייה. למעשה, סמכתי על חושי שיעירו אותי מתי
שצריך.

נרדמתי.

בינתיים עברו שמונה שעות. התעוררתי בפיהוק רחב. מסביב שרר
עדיין חושך מוחלט, וחוץ מרעש המנוע שום דבר לא חילל את הדממה.
למרות שלהערכתי התקדמתי כבר מאות קילומטרים,  הכביש נראה אותו
הדבר. התגנב ללבי חשש קל ששוטרים ראו אותי ושהם אחרי.  כמה
מיגע יהיה לנסות להסביר להם שאני יודעת מה אני עושה, שלמרות
שאין לי רשיונות אני שולטת במכונית, שאני חייבת להגיע לתל
אביב, שהם מעכבים אותי....
עצרתי בצד הכביש. מבט חטוף במפה לימד אותי שסטיתי מהדרך
הנכונה. כנראה עשיתי את הטעות הזאת בזמן שישנתי. המשכתי לנסוע.
המכונית התקדמה במהירות הבזק, אבל הנסיעה כבר לא נעמה לי
כל-כך, כמו קודם. הדאגות הקטנות, החסרות משמעות האלה הצליחו
לגרוע באופן מכעיס מהנאתי.

לפתע, מרחוק, ראיתי פנס דולק בצד הכביש. מה כל כך יוצא דופן
בפנס סתמי בצד הכביש? אלא שאותו פנס משך את תשומת לבי באופן
מיוחד. כי על אותו פנס נשען בחור יפיפה. שערו שחור כפחם,
תלתלים תלתלים מעטרים את פניו, גבוה הוא, ודקיק, וצבע עורו-
שוקולד.

כבר מרחוק ראיתי את ידו מזדקרת באוויר אל מול מכוניתי והתחלתי
בתהליכי האטה. שמחתי על ההזדמנות להסיע מישהו. הוא נכנס דומם
למכונית. הבנתי בעצמי שגם הוא, כמוני,  צריך להגיע לתל אביב.
הוא ידע בעצמו שאני נוסעת למקום אליו הוא מבקש להגיע. השתיקה
ארכה מאד. הצצתי לעברו בהיחבא כמה פעמים, כשאני משתדלת להיות
מרוכזת בנסיעה. התחלתי לפתח אליו מין חיבה מוזרה. למעשה,
התחלתי להמשך אליו.

פתאום הוא הרים את ראשו והביט בי. מאחורי הרים של תלתלים התגלו
פניו היפות.
"היזהרי"  הוא אמר, רגוע מדי. "מסתובבים פה שוטרים בכל מקום"
לא עניתי. גם הוא שתק לרגע.
ואז המשיך- "את שומעת? כדאי לך להיזהר. אני יכול לעזור לך."
הגענו לכביש מואר יותר. הפחד החל לכרסם בי.
"מה אני יכולה לעשות?"- שאלתי.
הוא הגיש לי מסמכים. רשיונות מזויפים. צריך רק להכניס תמונה
ולכתוב שם. הוא הראה לי איך לגרום לזה להראות אמין. "זה ממש
קל" -הוא הסביר.
לא שאלתי את עצמי איך הוא יודע שאין לי רשיונות. גם לא תהיתי
מאיפה לו הרשיונות המזויפים.  רק רציתי שהם יהיו אצלי ביד.
שאהיה רגועה.
אבל תמונה לא הייתה לי. חיפשתי בארנק, בתיק, מאחורי המושבים.
תמונה לא נמצאה. נשארתי עם רשיון בלי תמונה. ידעתי שזה לא
אמין, אבל לא הייתה ברירה.

בינתיים עלה השחר. תל אביב כבר הייתה קרובה מאד. הבחור שלא
ידעתי את שמו ביקש שאעצור לו בצד הכביש. הוא ירד מהמכונית.

סוף סוף יכולתי לראות את בתיה הראשונים של תל אביב. תוך דקות
ספורות הייתי בתוכה. הכביש נהיה צר, כמעט ברוחב המכונית שלי,
ומגבלה זו אילצה אותי להאט. נאלצתי להידחק בין מכוניות רבות,
שהיו צפופות בתוך הכביש הצר ומתקדמות באיטיות רבה. השעה הייתה
כבר שעת צהרים. השמש הייתה בדיוק באמצע השמיים, קופחת על
ראשינו. החום היה נורא. האוויר היה לח ודחוס. הרגשתי כבדות
בגופי. הבתים סביבי היו נמוכים מאד ונראו כמו בתים של משחק.
המדרכות היו צרות, ויכולתי לראות את הולכי הרגל מקרוב כל כך עד
שהיה נדמה שהם מציצים בחלון המכונית שלי.

הדרך התפתלה והתפתלה.  חיפשתי במפה את המקום המדויק אליו אני
אמורה להגיע בעוד מספר דקות. אסור לי לאחר. אם אאחר הם ישאלו
שאלות. הכביש הסתובב סביב עצמו, ונכנס פנימה לתוך עצמו, כמו
חילזון.

והמכוניות ממשיכות להתקדם לאט, והכביש צר ודחוס, וחום כבד
באוויר, חם כל כך...  אני לא מצליחה למצוא את הדרך.

ראיתי את הכביש מסתיים. פשוט נקטע. עוד שלושה בתים וזהו. לפני
ומאחורי מאות מכוניות דחוסות, תקועות, צפופות. והכביש ללא
מוצא.