[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
] [
סאונד
] [
ויז'ואל
] [
מלל
] 
 New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה


הפורומים





דודי מישה
 /
הכישוף האפריקאי

סופת החול שהשתוללה בחוץ איימה לקרוע בכל רגע את המיתרים
הדקיקים שאחזו בקושי רב את אוהל הסיירים הרעוע, דפנות בד
הברזנט חבטו בחוזקה ונעו כגלים, כמעט ונכנעים לרוח החזקה, השמש
כוסתה כליל בענני אבק וצבע צהוב מוזר ומפחיד השתלט על שמורת
המסאי מארה האפריקאית, רוח שחדרה דרך חריר בגזע עץ הבאובאב
החלול שניצב בסמוך ניגנה בצליל מהדהד וגבוה ופילחה את ההאויר
שבתוכו כיללת התן, ירון היה חייב להגיע אל הג'יפ על מנת להוציא
מתוכו את מיכל מי השתייה, הוא הושיט את ידו אל רוכסן האוהל
וניסה לפתוח פתח קטן על מנת להציץ החוצה, שטף אדיר של רוח וחול
חבטו בכוח בפניו, חודרים דרך עפעפיו כמו מאות מחטים שגרמו לו
לעיורון זמני, הוא סגר מיד בחזרה את הפתח, זה היה בלתי אפשרי,
הפנס שהיה תלוי על המוט המייצב של האוהל האיר בקושי את פנים
האוהל ושטף באור דל וצהבהב את פנים האוהל, מנסה לשוא לשטוף את
עיניו במעט המים שנשארו בבקבוק שלקחו איתם קודם לכן, הוא
התיישב בפינת האוהל והמתין בכניעה לאימא טבע שתרגע, שתסלח,
לידו על רצפת האוהל הדקה שכב חסאן המדריך המקומי, עיניו עצומות
ותוי פניו מעוותות בכאב, גלי כאב שפצע טרי ומדמם בירכו הימנית
נשלחו למוחו, התחבושת המאולתרת שהייתה כרוכה סביב הפצע הייתה
ספוגה בדם, ירון קרע עוד פיסת בד מחולצתו והחל להסיר את
התחבושת הישנה, פצע גדול ומכוער נגלה לעיניו, למזלו של חסאן
קליע הרובה חדר לירכו מאחור ויצא מלפנים, אנחת כאב נפלטה מפיו
של חסאן כשירון החל לחבוש בזהירות את ירכו מחדש, מגיש לשפתיו
הסדוקות את מעט המים שנשארו בבקבוק, לצידו של חסאן ישבה
סברינה, מנסה לשוא למצוא תנוחה מתאימה, עיניה השחורות בהו
נטולות הבעה בירון, הוא הביט בה ובחסאן באדישות ושוב ניסה בכל
כוחו להתאים את כל חלקי הפזל, הוא העביר לידה את הבקבוק והיא
סחטה את הטיפות האחרונות לתוך גרונה, סברינה אחזה בראשו של
חסאן והניחה אותו על יריכה וניקתה בשארית הבד את איגלי הזיעה
שבצבצו במצחו ואז ממש כמו שהכל התחיל כך גם הסתיים, שקט מדהים,
ממרחק לא רב נשמעה קריאתו של עורב שחור שנח גבוה במרומי אחד
העצים וקול משק כנפייה של אנפה לבנה נשמע מעליהם, ירון זחל
באיטיות לעבר הפתח ופתח את רוכסן האוהל, הרוח שככה, הצבע עדיין
צהוב ומוזר, שבוע ימים חלפו מאז אותה פגישה גורלית במעלית
המלון בניירובי שתשנה את חייו.



פרק א' -  הרעיון

הכול החל חודש קודם לכן כשערב אחד ישבו שלושה חברים בדירתו של
אחד מהם וצפו בסרט תעודה בערוץ 8, באותו הערב שודר הסרט "ערבות
הפרא", זהו סרט תעודה המספר סיפור אמיתי מדהים ודרמתי על משפחה
של פילים בשמורת המסאי מארה, הם הופנטו מהתמונות המרהיבות,
מהנופים המדהימים ומהדרמות המדהימות שמציע חבל ארץ זה.
שלושתם היו בשנות השלושים המאוחרות של חייהם ולשלושתם היה עסק
משותף אחד ומצליח המתמחה בעסקי נדל"ן, ובאותו הערב התארחו
בדירתו של אבי בתל אביב, היה זה שי שהציע את הרעיון הגורלי
ההוא שישנה את חייהם.

"חבריי היקרים" אמר שי בחיוך בסוף הסרט.
"אני נוסע לשם, מי מצטרף אליי"?
"לאן אתה נוסע"? שאל בבדיחות אבי.
"לאפריקה"
ירון הביט באבי וגיחך, אבי ישב על השטיח בישיבה מזרחית ושאף
לריאותיו עשן בטעם אניס סמיך ולבן מתוך פית הנרגילה שנחה
לצידו, הוא מסר את הנרגילה לשי ופניו הרצינו.
"אתה רציני?" שאל. "
הוא הכיר היטב את שי, הוא היה מסוג האנשים שלא ידעו להגיד
דברים סתם בצחוק, בכל חייו כל מילה, כל משפט שאמר היו תמיד
ברצינות גמורה.
"אני רציני מאוד, ממש בא לי על המקום הזה" ענה שי.
ירון חש את העייפות שמשתלטת עליו והתמתח בפיאוק .
"טוב חבר'ה אני זז הביתה" אמר וקם באי רצון מכורסת העור הנוחה
מיישר את הקמטים שנוצרו במכנסיו.
"רגע, רגע, לאן אתה בורח" סינן לעברו אבי.
"מישהו פה מעלה רעיון נחמד ומוצלח, ואתה בורח כמו שפן"? אמר
אבי וחיוך מוזר בפניו.
"אני לא בורח, אני באמת עייף ותגיד לי מה איבדתי שם, אבי"? שאל
ירון.
שי הביט בו נשען לאחור על הספה ושאף שאיפה עמוקה מהנרגילה ,
"מה קרה לך תראה קצת עולם אחר ממה שאתה מכיר, ואני לא מתכוונן
לסתם טיול מאורגן, אלה ממש לשכור גיפים ומדריכים ולהשתולל
קצת"
"אתם רציניים, אני רואה"
"מאוד" ענה לו אבי.
"ומה עם הבנות"? שאל ירון
"לבד, רק אנחנו, כמו בימים הטובים" ענה בצחוק קל שי ושאף שאיפה
שנייה מפית הנרגילה.
"אני רואה שהעשן עלה לך לראש שי, צריך לתכנן את זה ולא סתם
לזרוק מילה באויר" אמר ירון.
אבי לקח משי את פית הנרגילה והביט בירון שהחל לפסוע לכיוון
הדלת.
"אני הולך על זה בכיף, ירון" אמר "תעשה חושבים, תדבר עם דפנה
ונראה כבר, אוקיי?"
"אוקיי, טוב שהזכרת לי דפנה בטח ערה ומחכה לי, תתחילו לתכנן,
אני מת ללכת לישון" אמר ירון ויצא מהדירה.
                       
למען האמת ירון בתוך תוכו מאס כבר משגרת יומו המונוטוני
והרעיון של שי דיי הלהיבו, במבט לאחור עברו כמעט שלוש שנים מאז
הנופש ההוא בספרד עם דפנה ומאז לא ראתה נפשו מנוחה מלבד מרדף
עצבני וחסר תוחלת אחרי הכסף, מרדף שגבה כוחות נפשיים ופיזיים
קצת מיותרים לדעתו, הוא אמנם הגיע לרמת החיים שייחל לה כל
הזמן, אך ההקרבה הייתה מעל לציפיותיו והמצב הביטחוני בארץ לא
הוסיף מנוחה לנפשו, את דפנה הוא הכיר במסיבת יום ההולדת
השלושים וחמש שערך אבי לשירה אישתו, דפנה הייתה חברת ילדות של
שירה, היא הייתה גרושה וחזרה ארצה מלונדון לאחר שהות של שבע
שנים במסגרת עבודת מחקר שעשתה עבור חברה ישראלית גדולה, אבי
ערך היכרות קצרה בניהם וחודש לאחר מכן הם עברו לגור יחדיו
בדירתו של ירון ברמת אביב.

גשם אחרון של חודש אפריל החל לטפטף והחל בתיפוף מונוטוני
ומרגיז על גג מכונית האודי הכסופה של ירון, הרחובות היו כמעט
ריקים מאדם ומחשבה טורדנית אם היה זה בגלל הקור ששרר בחוץ, או
שמה הפחד לצאת לרחובות שהיו הומים בעבר גרמו לתופעה הזו חשב
לעצמו, המכונית גמאה את המרחק הקצר בין דירתו של אבי לדירתו
שלו תוך זמן קצר, המכונית החליקה בנהימה חרישית לתוך החנייה
המקורה תחת בית דירות מהודר.

שקשוק המפתח בדלת העיר את דפנה שנימנמה ביושבה ברישול מה על
הכורסת העור הרחבה מול מסך הטלויזיה, ירון נכנס פנימה והביט בה
מחוייך.
"היי חמוד, מה קורה?" מלמלה לעברו.
"אהלן" פלט וצעד לעברה פושט תוך כדי את מקטרונו, מתיישב לצידה,
היא כורכת את זרועותייה סביב צוארו, מנשקת לשפתיו.
"איך היה" ?
"מצויין" השיב ירון, "צחקנו, עישנו, היה סבבה, כמו כל שבוע
בפגישה שלנו"
"אתם משעממים לאללה, אתה יודע"? אמרה דפנה, "כל שבוע אני שואלת
איך הייתה הפגישה השבועית שלכם ותמיד אתה חוזר עם אותה תשובה,
מה קורה לכם"?.
"דווקה היום לא היה ממש משעמם" אמר ירון והחל לפרום את שרוכי
נעליו.
דפנה הביטה בו משועושעת "הלו הלו..מה הכוונה לא משעמם" ? שאלה,
חוקרת.
ירון חייך לעברה "לא מה שאת חושבת יקירתי"
"אלא מה" ?
ירון הריד את נעליו ונשכב לצידה על הכורסה הרחבה, מניח את ראשו
על ירכיה, נותן בעונג לאצבעותיה לחקור אל בין שערותיו.
"החלטנו לקחת חופשה, לסגור את המשרד ולעוף מכאן לתקופה קצרה"
השיב ירון.
"פששש.. ממש ממש מרתק" ענתה דפנה בציניות, "זה עדיין משעמם
לדעתי, אמרת ונשקה למצחו.
"ומה יהיה עם המשרד"? שאלה.
"אולי נבקש משירה שתענה לטלפונים" ענה לה באותה ציניות.
"רגע רגע...תן לי להבין משהו" אמרה והתיישרה בישיבה זקופה על
הספה מתעללת בראשו של ירון, "מה הכוונה שירה תענה לטלפונים?
אבי לא לוקח אותה איתה לחופשה שלו? מה אתם מתכננים"?.
ירון הביט בה וחייך חיוך רחב "אמרת שאנו משעממים לא"?  
"אמרתי, ואני עדיין חושבת ככה" אמרה בקשיחות קלה, "אז אולי
תסביר לי מה קורה".
ירון התיישר והתיישב לצידה, כורך את זרועו סביב כתפיה, לוקח
לגימה מספל הקפה שהיה מונח על השולחן והביט בה בסבר פנים
רציניות.
"תראי דפנה, החלטנו לצאת מהארץ רק שלושתינו, לבד, לנקות את
הראש, לכייף...."
"לזיין" קטעה את דבריו.
הוא התעלם מדבריה והוסיף.
"לשכוח מהעבודה, מהכסף, מ....."
"ממני" קטעה את דבריו והפעם פניה היו קשוחות יותר.
"לא.. לא ממך יקירתי" אמר, "פשוט להיות רק אנחנו כמו פעם, רק
אנחנו, מותר לנו.. לא?"
"אכן כן" נתנה את אישורה.
"תודה" ענה בציניות והביט בעיניה.
"לכמה זמן"? שאלה.
"לא החלטנו ממש, בעצם זה רק בגדר רעיון... בנתיים כלום לא
סגור, אולי שבוע שבועיים"
"אוקיי"  אמרה  "עכשיו אני רוצה את הפיצוי השבועי שלי"
והחליקה את ידה מראשו מתחת לחולצתו לעבר  תחתית ביטנו.
הוא הביט בה בחיוך ממזרי ושלח את כף ידו מתחת לגופיית הטריקו
שלבשה, חופן בכף ידו את אחד משדיה, דפנה חשה בחמימות הנעימה
המציפה את ביטנה וקרבה את שפתיה לשפתיו לנשיקה, הוא כרך את
זרועותיו סביב כתפיה וליטף את שיערה, נכנע ברצון לטעם לשונה
המתגלגלת בתוך פיו, תוך שניות הסירו השניים את בגדיהם, הוא
נשאר באותה התנוחה שכוב על גבו, ראשו שעון על מסעד הספא
המרופד, דפנה פסקה ירכיה מעליו, כפות ידיה הקטנות נשענות על
חזהו, מחליקה את אגנה אט אט מטה יונקת לתוך גופה את זכריותו.

פרק ב'  -  אפריקה

נהימה חורקת וצומרנית של המדפים הנפתחים לקראת נחיתת המטוס
העירו את ירון משנתו הטרופה, הוא הביט מבעד לחלון הקטן החוצה,
למטה, שילוב מנצח של פרא ומודרניזציה, ערבות פרא מכוסים שדות
קוקוס, מקושטים באדוות הענפים המוריקים, ובתוכם בניינים רבי
הקומות של העיר ניירובי המודרנית, הוא חש לחץ מעיק בכתפו
השמאלית, הוא הביט וראה את ראשו של אבי שמוט בנחירות קלות נשען
בכבדות עליו, שי היה עירני לחלוטין וראשו נוטה מעט שמאלה, הוא
ישב בקצה ליד המעבר וירון נזכר בחיוך ולא האמין שעד עכשיו הוא
עדיין מחפש במבטו בשקיקה אחר את ישבנה המוצק של מירב הדיילת,
הוא הציץ שוב החוצה, האדמה מתקרבת, הכול נע לאחור במהירות,
נשיקת הגלגלים על מסלול האספלט האפור וטיסת אלעל 852 נחתה
בשלום על אדמת הפרא האפריקאית.
הריח החריף והאקסוטי היכה באפם מיד עם פתיחת דלת המטוס, ריח
שלא ניתן לתאר ולתמצת במילים, הם הודו בליבם לאבי שהציע להסדיר
את כל סידורי השכרת הרכב והמדריך והשירותים השונים בישראל ולא
בזבזו זמן יקר ומיותר בעיר נוכרייה זו, כך שביציאה מהטרמינל
המתין בסבלנות חאסן המדריך שלהם לטיול המתוכנן עם שלט שהיה
כתוב בו באנגלית "אבי".
שבועיים שלמים חלפו להם להנאתם של השלושה, סיורים מדהימים
וקסומים בסאוונה הפראית, פסיפס אתני מרתק, חיות פרא, נופים
ומרחבים עוצרי נשימה, אגמים, כפרים ציוריים ושבטים צבעוניים,
מישורים עצומים זרועים עצי אקציה פחוסים, שיחי קוצים ועצי
באובב דמויי במבוק, עדרים של זברות וחיות טרף בעקבותיהם נוהרים
צפונה בלהקות, עדרי גנו חוצים בפראות את נהר המרא בין תניני
ענק, היפופוטמים ועופות דורסים, הקסם המיוחד של המקומיים, הזמן
כאילו עומד מלכת בארץ זו, "זמן סאוונה..הכול פולה פולה...לאט
לאט" כינה זאת חסאן, בניגוד למה שחשבו בתחילת מסעם הוכיח חסאן
ידע ונאמנות יוצאים מן הכלל, הוא היה שחור כפחם, נמוך קומה,
עיניו שחורות וקטנות שבינהם בצבץ לו אף קצר ורחב מאוד, שפתיו
היו דקות יחסית למקומיים ושערו קצר ומאפיר, להפתעתם הוא גם
הפגין ידע רב על ישראל וידע בעל פה את כל שמותיהם של יושבי
החזית הפוליטית בישראל "המדינה המוזרה שלכם"...כך נהג להגיד
להם.

יום שלישי בערב, יום אחרון לפני הטיסה חזרה הביתה, בעודם
ישובים שלושתם בסוויטה ההגדולה ששכרו במלון סרנה בעיר ניירובי,
רוב ציודם ארוז בקפידה במזודות, אמר ירון.
"אני יורד לשתות משהו בבר, מי מצטרף" ?
שי הביט בו בטישטוש.
"אני הולך לישון, חביבי, אל תשכח שאנו צריכים להיות בשש בבוקר
מוכנים למטה"
"כן" הוסיף אבי לדבריו, "זה לא נראה לי רעיון מוצלח, ירון"
"טוב, אל תהיו לי חנונים אחרי המסעות המפרכים והמסוכנים שחלפו
עלינו" אמר ירון.
"זה לא קשור, אני פורש לישון, לילה טוב" החליט שי, פשט את
בגדיו ונכנס למיטה הרחבה.
"גם אני" אמר אבי "לך תשתה משהו ותחזור מהר, הא"
ירון סגר אחריו בזהירות את הדלת על מנת לא להפריע את מנוחת
חבריו ובצעדים קלילים פסע לעבר המעלית, הוא לחץ על כפתור
הקריאה והמתין בסבלנות, דינג דונג, התנגן בחלל המסדרון ודלת
המעלית נפתחה, מתוכה יצאו זוג תיירים צעירים מצחקקים שנראו
שתויים מעט, מחובקים ומדדים דרכם החוצה מביטים בו בחיוך, ירון
החזיר להם את חיוכו ונכנס פנימה, לוחץ על כפתור הלובי, דלתות
המעלית נסגרות ובולעות בהדרגה את ציחקוק הזוג הצעיר שהתרחק
לעבר חדרם, ירון הביט במראה הגדולה שהייתה קבועה בקיר האחורי
של המעלית, מסדר את חליפתו, סורק את שערו באצבעותיו, דינג
דונג, נשמע שוב והמעלית נעצרה לפתע בקומה הרביעית, הוא מביט
דרך המראה בדלתות הנפתחות ואז הוא ראה אותה בפעם הראשונה.

קלועת עשרות צמותיה הדקות, הארוכות, מקושטות בחרוזים בקשת
צבעים, אדום, ירוק, צהוב, סגול, נושקות לכתפיה החשופות,
השחומות, עיניה השחורות הגדולות כשקדים, אפה סולד וחצוף, לבושה
בשמלת ערב כחולה, ארוכה, צמודה לחיטובי גופה המושלם, שדיה בלטו
מתוך המחשוף העמוק תחת צוארה השחור והחלק, עליו נח ענק פניני
שנהב, כשאבן כחולה יקרה נחה בתוך חריץ שדיה הבשלות, פניה
יפיפיות, מביטות בתוך עיניו דרך המראה.
"היי" אמרה, ונכנסה למעלית.
היא הייתה לבד.
ירון הסתובב לאט ולא יכל להסיר עיניו ממבטה החודר.
"היי" השיב, חש מבולבל.
הדרך למטה נראתה כנצח, הוא לא רצה שהדלתות יפתחו, דינג דונג
מעצבן נשמע והדלתות החלו לעשות את דרכם פנימה לתוך הקיר, מגלות
את אולם הלובי רחב הידים, או עכשיו או אף פעם אמר בליבו.
"את לבד" שאל ולא הצליח להסתיר את מבוכתו.
"כן" ענתה לו במבט רציני "אני בדרכי לבר, רוצה להצטרף"?
מופתע, הוא בולע את רוקו בהפגנתיות ואמר לה בחיוך ובאנגלית
רהוטה.
"אשמח לארח לך לחברה, אחרייך יקירתי"
"סברינה" אמרה והושיטה את ידה.
"מה"? שאל מבולבל לגמרי, "הא, ירון" אמר בחיוך מנסה להסתיר את
בילבולו, לוחץ את ידה "נעים מאוד"
היא שלחה מבט מחויך לעברו והחלה צועדת לעבר הבר כשירון צועד
לצידה מנפח את חזהו כטווס.
עשן סגריות אפף את מועדון הבר, מסווה תוך כדי כך את הזוגות
הישובים ואת אלא שהתגברו והעזו לפזז בצעדי ריקוד ברחבה הקטנה,
פסנתר כנף לבן כשנהב הפיק צלילי ג'ז שקטים, אליו ישב הנגן
בחליפה לבנה, ניגוד מושלם לצבע עורו השחור, סברינה יפייפה, בת
עשרים וארבע ישבה מול ירון, ידיה שלובות בתוך ידיו, חוקרים זו
את זה, מספרים בדיחה צוחקים, הוא סיפר לה על המסעות שעברו עליו
וחבריו הישנים עכשיו שנת ישרים ממש שבע קומות מעליהם, על העסק
שהקים, על דפנה, הוא חש צביטה בליבו כשנזכר בה, הוא כל כך
התגעגע אליה, התגעגע לנשיקותיה, למגעה, לחיבוקה החם והאוהב,
ללילות האהבה איתה, אך מבטה של סברינה בתוך עיניו כישפו את
מחשבותיו, את גופו, את נאמנותו, הם מזגו כוסית שלישית מבקבוק
הויסקי שהיה על השולחן, שותים לרוויה.

היא סימנה למלצר והלה הזדרז והתייצב מיד ליד השולחן, היא אמרה
לו משהו בסוואיהלית, שפה מקומית שירון לא ממש הבין, הוא קדה
מעין קידה מוזרה כזו, לא לפני ששלח לירון מבט מלא חיוך וחושף
תוך כדי כך טור של שיניים לבנות כשלג ונעלם בצעדים קצרים
ומהירים לאחרי דלפק הבר, ירון הביט בסברינה במבט שואל.
"זהו בן דודי" אמרה בחיוך והוסיפה "עיניין משפחתי, זה לא ממש
חשוב"
"אוקיי" נכנע לה ירון.
"בא לך לרקוד"? שאלה סברינה בלחש.  
"אוקי" ענה לה.
צלילי הפסנתר ליטפו בעדנה את גופותיהם המתפתלים, מעגל של תוים
חג סביבם שעה שידיו ליטפו בתשוקה את בשרה מבעד לשמלתה הצמודה,
גופה היה לוהט וצוארה השחור הבריק מזיעה, שני זוגות נוספים
רקדו בסמוך אליהם, סברינה הובילה אותו בצעדים קלים לפינה הכי
חשוכה בבר, מתחככת בגופו בהתגרות, הוויסקי החל לתת אותותיו
בירון, הוא איבד את תחושת הזמן והמקום והתמסר כולו לנגיעותיה,
נגן נוסף עלה לבמה ידיו אחזו בסקסופון מוזהב ונגינתו התמזגה עם
נגינת הפסנתר, סברינה הסתובבה מפנה את גבה אליו בתנועות ריקוד,
הוא אוסף אותה בזרועותיו לוחץ את שדיה המוצקות, הוא חש את
ישבנה העגול מתחכך במפשעתו, היא לחצה חזק יותר מרגישה את זקפתו
מבעד מכשול הבד, הוא רצה לתפוס את שדיה בידיה, הוא היה אחוז
תאווה, הוא קרב את שפתיו לצוארה וטעם את מליחות הזיעה מעורה,
שומע אותה צוחקת בקול רם, הוא שלח את לשונו וליקק את הזיעה
ממנה, הטעם המלוח וריח גופה שיכרוהו לחלוטין, היא עצמה את
עיניה מתמסרת ללשונו, הוא עולה לאט בתנועת ליקוק לעבר תנוך
אוזנה והחל למצוץ קלות, הוא פקח לרגע את עיניו מביט הצידה, זוג
אחד נשאר ברחבה הזוג השני נעלם מהבר, צליל הסקסופון מתחזק
בנעימה מוכרת, הוא המשיך ללקק יורד שוב לצואר, מלקק את עורפה,
היא הסתובבה לעברו ונצמדה בכוח לגופו, הוא הרגיש את שדיה
נלחצות בחזהו. הוא הציץ מטה והביט בחריץ שדיה השחורות.
"אתה רוצה אותם"? לחשה סברינה באוזנו.
ירון נבוך לרגע, אך חייך אליה והינהן ככלבלב ל-כן ומאוד, היא
ציחקקה ואמרה לו.
"בוא נשתה כוסית אחרונה ונעלה אלי לחדר, אוקיי"?
"אוקיי" ענה ירון והיה בטוח שהוא במרכזו של חלום אפריקאי
אירוטי.
הם חזרו אל השולחן, סוחטים מבטי קנאה מהשולחנות שסביבם,
להפתעתו של ירון כוסותיהם היו מזוגים במשקה, הוא לא ממש זכר את
זה לפני שקמו לרקוד ולכן הסיק שבן דודה של סברינה המלצר מזג
להם משקה אחרון, הם התישבו והרימו את כוסותיהם, נקישת זכוכית,
נשיקת כוסות.
"לחיי אפריקה" בירך ירון.
"לחיי הלילה הזה" ענתה סברינה.
ראשו היה סחרחר, כבד, הכל סבב סביבו, הוא שומע את צחוקה
המתגלגל של סברינה כאילו הייתה רחוקה ממנו עשרות מטרים, היא
שכבה על המיטה הרחבה, באורה הקלוש של המנורה התלוייה מעל השידה
הוא צייר במוחו המטושטש את קוי גופה השחום, העירום, רוח קרירה
חדרה דרך חלון המרפסת הפתוחה, יוצרת גלים בוילון הירוק הסגור,
ירכיה הארוכות שלובות בהתגרות, זרועה השמאלית מכסה את שדיה,
ראשה נח על כף ידה הימנית, עיניו תרות אחר משולש ערוותה, הוא
מנסה לרכז את מבטו ללא הצלחה, בקושי רב הוא מצליח לקלוט את שער
ערוותה השחור כפחם, צחוקה עדיין מהדהד במוחו כאלף צלילים,
מערבב בתוכו את נגינת פסנתר השנהב, צליל הסקסופון הדהד בראשו,
רגליו כושלות הוא כמעט מאבד את שיווי משקלו, הוא שומע את עצמו
צוחק, אבל הוא לא חש את צחוקו, בקושי רב הוא מחלץ מעליו את
מקטרונו.
היא מתיישבת לפתע, הוא מתקרב בקושי, ידיו שמוטות לצדדים, היא
עוזרת לו להפשיט את בגדיו, הוא שולח מבט לעבר שדיה, הם היו
גדולים ומוצקים, פטמות שחורות וגדולות, בטנה חלקה, היא נשכבה
לאחור מושכת אותו אחריה, הוא נשכב עליה, במוחו גופו היה קל
כנוצה, הוא פשוט חש כמרחף מעל גופה השחור, שפתיו תרות אחר
שפתיה העבות, היא ינקה את לשונו בתאווה שלוחת רסן, טעם מר מהול
בריח וויסקי וסיגריות היה בפיה, הוא חרש באצבעותיו תלמים בין
צמותיה הדקות, החרוזים מלטפים ברוך את כפות ידיו, מפזרם בעיגול
מעשה אומן סביב ראשה, שיפתותיהם דבוקות זו לזו בחוזקה, עיניו
עצומות, עיניה פקוחות, ידיה כרוכות סביבו, מוחו שתק ממחשבות,
היא פסקה את יריכה השחומות סביב אגנו, הוא בקושי רב חש את אברו
הזקוף והיה דיי מופתע לדעת פתאום כמה קשה הוא היה וגדול אל מול
ערוותה החמה, היא לחצה בכפות רגליה את עכוזו אליה, הוא חש את
מגע אברו בשפתי מקדשה, את הלחות שהציפה את פתחה, הוא חש מוזר,
אברו נשאב לתוכה באיטיות, היא נתקה את שפתיה מפיו, נושקת
לצוארו, ראשו היה כבד מנשוא, הוא טמן ראשו במזרן, אי שם במורד
גופו, הרחק הרחק הוא חש את תנועת אגנו בתוכה, כאילו ללא שליטה,
תונעה אוטומטית, הוא שמע את אנחותיה כהמולה אין סופית של מאות
צלילים החודרים לאוזניו, הוא ניסה להניח את כפות ידיו על המיטה
לצידה להתרומם מעט, לנשק את פטמותיה, אך שרירו בגדו, הוא נשאר
שוכב במלוא משקלו על גופה, ללא שליטה.

רוח מייללת בפראות סביב, בום...בום...בום, הלמות תופים, שמש
כתומה וענקית כיסתה כליל את המערב, במרכזה פניה של סברינה,
פנים מחייכות, מובלטות החוצה מתוכה כהולוגרמה ענקית ומאיימת,
שלל צמותיה מעופפים, מתפתלים ברוח והשוו לדמותה תבנית גדולה של
תמנון השולח את זרועותיו המשחרים לטרף, החרוזים הפכו ליהלומים
בוהקים, הגוף נופל ונופל מטה ללא מעצורים, הידיים מושטות מעלה,
בום...בום...בום, קצב התיפוף גובר, חודר לראשו פנימה, הגוף
ממשיך ליפול, הוא מביט למעלה, השמש הגדולה הפכה פתאום לפתחו של
באר עמוקה המתרחקת מעליו, הגוף נופל מטה הפתח מתרחק מעלה
ותבליט פניה רודף אחריו, חיוכה חושף טור שיניים לבנות, הוא
מנסה לאחוז בצמותיה אך הוא לא מצליח להגיע, התיפוף פסק ונגינת
פסנתר הדהדה באוזניו מתוך כותלי הבאר העמוקה, את תווי פניה
השחורות החליף פסנתר כנף לבן, מרחף באוויר, מסתובב ונופל
אחריו, הוא עוצם את עיניו מתמסר לצליל הניגון ושוב
בום...בום...בום, קצב התיפוף התחדש, חזק יותר, מונוטוני
וחודרני, צליל הפסנתר נבלע, נעלם, ואת מקומו תפס גופה העירום
של סברינה, היא מוקפת בערפל דביק, גופה מכוסה זיעה, הוא הביט
סביבו, הבאר נעלמה, את מקומה תפס אולם מואר באור לבן ומסנוור
והנפילה הארוכה נפסקה, הוא חש את גופו קל כנוצה, מרחף באויר,
אגנו חש בירכיה השחומות לופתות חזק סביב גופו, וזרועותיה
כרוכות סביב צוארו אוחזות בעוצמה, הם מסתובבים יחדיו בחלל החדר
הלבן, בום...בום...בום, שפתיה העבות יונקות, בולעות את פיו
לתוך פיה, הוא מנסה להשתחרר להוציא מילה, אנקה, לפחות לחישה,
אך שרירי צוארו רפויים, הוא נכנע לאחיזתה, אינו יכול להוציא
מילה מפיו החסום בשפתיה, הוא מנסה להזיז את רגליו, אך ירכיה
עוטפות בחוזקה, הוא מנסה להזיז את זרועותיו אך ידיה לופתות
סביבו, הוא מביט בה באימה, היא התנתקה מאחיזתה ודמותה המטושטשת
החלה להתרחק מעליו אט אט כלפי מעלה, נעלמת מעיניו, דמותה
המתפוגגת התעוותה והחלה לקבל צורה ברורה של מטוס, מתוכו מציצים
אליו דרך החלונות העגולים דמותם של אבי ושי, פניהם מחייכות
בעיוות מוזר....בום...בום...בום, התיפוף מתחזק באוזניו, המטוס
מתרחק, ממריא אל על, הוא מנסה להושיט את ידיו לאחוז בו, הוא
מנסה להזיז את גופו, אך ללא הצלחה, הוא היה כפות, מנסה לשוא
לצעוק בכל כוחו ללא הצלחה, ואז הכול חשך סביבו.



פרק ג' -  ההעלמות

ציצולו הטורדני, העקשן והמעורר בשעון היד של שי מילא את חלל
הסוויטה במלון, ראשון התעורר אבי, אור חיוור של בוקר חדר פנימה
מבין חריץ הוילונות הסגורים, שאון הגשם שירד בלילה התחלף
בטפטוף מרגיז שתיפף על שולחן פלאסטיק גדול שנח במרפסת הסוויטה,
הוא הביט בשעונו, השעה הייתה חמש ושלושים, כל שרירי גופו היו
תפוסים ומתוחים מנסיעות הארוכות והמפרכות בג'יפ, הוא התמתח
בחוזקה והתיישב באי חשק מוחלט על מיטתו מביט בשי ששכב במיטה
הסמוכה, נראה היה כאילו ששי כלל לא שמע את הצילצול שהיה ממש
סמוך לאוזנו, הוא שלח מבט לעבר מיטתו של ירון, היא הייתה ריקה
ומסודרת למופת, "פשש...מסודר הבחור" חשב לעצמו ותהה אם ירון
כבר מתכונן לו במקלחת, אך דממה הייתה בחדר השירותים, "בטח
מחרבן" חייך לעצמו וקם מהמיטה, שי החל מראה סימני התעוררות
והחל במתיחת זרועות וגב עצבניים , הוא פקח את עיניו וראה את
אבי מולו מודד פסיעות יחפות לעבר המקלחת, הוא שמע שלוש נקישות
קלות על הדלת ואת אבי קורא בשמו של ירון, אך דממה מוחלטת
מכיוון המקלחת, אבי קרא שוב והפעם חזק יותר, ושום תשובה לא
באה, שי שמע את חריקתה של דלת המקלחת שנפתחת ואת אבי נכנס
פנימה, והבין שירון איננו, שי קם באחת מהמיטה ופסע לעבר אבי.  
           
"מה"? שאל בהיסח הדעת "אתה חושב שהוא ברח לנו"? וחייך בעצבנות
של בוקר.
"אולי ירד לחדר אוכל"? שאל אבי.
"איזה חדר אוכל" ענה שי בעצבנות "חמש וחצי בבוקר, מי יתן לו
אוכל עכשיו"?
"אולי הוא חזר מאוחר אתמול בלילה ולא הצליח להרדם והוא ירד
ללובי" ניסה לנחש אבי.
"או שהוא עדיין לא חזר" סינן שי מבין שיניו.
"מדינה דפוקה" אמר אבי לפתע "אפילו רשת סלולרית אין כאן בצורה
מסודרת, היינו יכולים להתקשר לסלולרי שלו במקום נורמאלי"
הוסיף.
הם התלבשו במהירות וירדו ללובי, מלבד כושי גדול ורחב כתפיים
שהיה פקיד הקבלה ונמנם על הכיסא מאחרי הדלפק לא היה אף אחד
באולם, אבי צעד לעבר הדלפק והיכה פעמיים על פעמון הקריאה
המיושן שהיה מותקן עליו, הכושי הגדול מיצמץ קלות בעיניו והביט
בו בתמיהה חצי מחוייך.
"בוקר טוב" בירך אבי" אולי במקרה ראית אורח ממתין או מסתובב
בלובי הבוקר מוקדם, או מישהו שמסתובב כאן מוקדם היום"? הוסיף
מיד וניסה לתאר את ירון.
"בוקר טוב" בירך אותו בנימוס הכושי הגדול "אני לא יודע אדוני,
התחלתי את המשמרת שלי בחמש בבוקר ומאז לא הייתה כל תנועה
בלובי" ענה ושאל "למה? יש בעייה אדוני"?
"חבר שלנו נעלם מאתמול בלילה, ולא חזר לחדר....כנראה" התערב שי
בשיחתם.
"אתם בטוחים שהוא לא עזב את שטח המלון"? שאל הכושי.
"זהו..שאנו ממש לא ידעים מאומה" ענה אבי והביט מודאג בשי.
"אולי הוא יצא לשאוף קצת אויר של בוקר, תמתינו לו, בנתיים אכין
לכם קפה, אוקיי" הציע בחיוך.
בפתח המלון הופיע לפתע חסאן, לבוש חליפה בצבע טורקיז שהיתה קצת
גדולה למידותיו והעלה גיחוך בעיניי אבי ושי, הוא קרב אליהם
בצעדים מהירים.
"בוקר טוב חבר'ה, קדימה אנו מאחרים לנמל התעופה, איפה
המזוודות"?
"יש לנו בעייה חסאן" אמר שי "ירון נעלם מאתמול בלילה, עד כמה
שידוע לנו אתמול בלילה הוא ירד לשתות משהו בבר ולחזור מהר
חזרה, ובבוקר מיטתו הייתה ריקה ומסודרת וכל הסימנים מראים שהוא
לא חזר לחדר".
"שיט" פלט חסאן "אין לנו זמן"
"אני יוצא לחפש אותו בחוץ" אמר אבי "אולי הוא באיזור הבריכה או
מסתובב מסטול איפה שהוא בסביבה" ופנה בריצה קלה לעבר המדרגות
המובילות לכיוון החצר האחורית של המלון.
בדיוק באותו הרגע יצא הכושי הגדול ובידיו מגש גדול ועליו שלושה
ספלי קפה מהביל, הוא הניח את המגש על דלפק הקבלה ועקב בהשתאות
אחר אבי שהתרחק.
"את מי החלפת בחמש בבוקר? אולי אפשר להתקשר אליו לשאול אם הוא
ראה משהו"? שאל שי את הכושי הגדול.
"מממ...לצערי אי אפשר" ענה הכושי הגדול " עד כמה שידוע לי אין
טלפון בביתו והוא גר במרחק של שעה וחצי נסיעה מכאן"
"מה עושים"? שאל חסאן "כבר שש ורבע, אנו צריכים להיות בנמל
התעופה בשבע והטיסה שלכם בתשע"
שי הביט בו בעצבנות...."אני לא יודע, בוא נלך לעזור לאבי לחפש
אותו" אמר ומשך את חסאן אחריו.
"רגע...מה עם הקפה"? שאל הכושי בהתבדחות.
"תשמור אותו חם" ענה שי.
השעה הייתה כבר שש וארבעים כשנפגשו שלושתם ליד דלפק הקבלה,
אוטובוס מלא תיירים פלט מתוכו עשרות תיירים גרמנים שהחלו להציף
את אולם הלובי, תיירת גרמניה שמנה עם כובע אדום ומצחיק צורחת
על בעלה, זוג צעיר שניסה להעמים על בל בוי שחור ושברירי עוד
מזוודה אחת כבדה.
מאחרי דלפק הקבלה עמד הכושי הגדול, לעזרתו הגיעו עוד שניים
מעובדי המלון, כשראה את השלושה הוא קידם את פניהם בחיוך רחב
ובמבט שואל.
"אנו רק רוצים את הכתובת ושמו של הפקיד שעבד כאן הלילה" אמר
אבי.
שלושה שוטרים במדים ירוקים ומאובקים קיבלו את פניהם בתחנת
המשטרה, הם מסרו את הצהרתם, אך על פי חסאן הבינו שאין סיכוי
לתקווה מהמשטרה המקומית, אבי התקשר מהתחנה לשירה והודיע על
המצב שנקלעו לא לפני ששילשל לכיסו של השוטר סכום נכבד של כסף,
בקשיש הם מכנים את זה בקניה, השוטר הסביר בנימוס את מחוייבותם
להגיע לשדה התעופה ושם ורק שם ניתן לבקש הארכת הויזה ולאחד מהם
בלבד.  

רעם המנועים הרעיד את גוף המטוס לקראת ההאצה על מסלול האספלט,
אבי הביט מהחלון החוצה, טיפות גשם נתזו קלות על השמשה, הוא
הפנה מבטו לעבר הטרמינל המודרני שעה שגלגלי המטוס נתקו מהאדמה
והגוף הענק נסק כלפי מעלה, מבט אחרון לעבר חבל מדינה פראית זו,
משאיר אחריו את שי וחסאן, חיבוק אחרון וברכת הצלחה, הוא היה
חייב לחזור למשרד, לחיי השגרה, לשירה, לילדים, נזכר בהבטחתם
להחזיר את ירון הביתה, אל תשכח לבצע העברה של כסף, הזכיר לו שי
בפעם העשירית לפני עלייתו למטוס.

העיירה קראטינה היתה מרוחקת מניירובי כארבעים וחמישה קלומטרים
בלבד ולמרות זאת רוב הנסיעה אליה כשעוזבים את הכביש הראשי
הייתה כרוכה בנסיעה מפרכת בדרכי עפר בוציים פתלתלים החוצים
מטעי אננס, תירס וקפה, את פניהם של שי וחסאן קבלו עשרות ילדים
קטנים כגדולים בקריאות "ג'מבו.. ג'מבו" מושיטים את ידיהם
הקטנות לממתק, לאחר תחקור קצר שעשה חסאן עם המקומיים בשפתם,
איתרו השניים את מיקומו המדוייק של פקיד הקבלה, הג'יפ נעצר ליד
חצר גדולה מלאה בגרוטאות שבניהם הסתובבו תרנגולות ואפרוחיהם,
מתוך מבנה פח רעוע יצא לכיוונם בחיוך רחב כושי נמוך קומה שהציג
את עצמו בשם מוסטפה והזמין אותם פנימה לחצר, הוא היה לבוש
במכנסיים מרופטות וחולצת טריקו כחולה דהוייה, ריח חריף של
אלכוהול קידם את פניהם כשישבו שלושתם בחצר הפנימית של המבנה,
אישה כבדת משקל שחורה כפחם יצאה ממבנה הפח בידה מגש צבעוני עם
שלושה כוסות קפה, היא הניחה את המגש על שולחן קטן מעץ במבוק
שהיה לפניהם, הרכינה ראשה ונכנסה חזרה פנימה, לאחר גינוני
ברכות מסורתיות בין חסאן למוסטפה אמר חסאן.
"הגענו מניירובי במיוחד על מנת לשאול אותך מספר שאלות קצרות
ברשותך"
שי הביט סביבו שעה שחסאן והפקיד קבלה השחור שוחחו בניהם, הוא
הצליח לספור כעשרים ילדים קטנים שהצטופפו סביבם, בלוי בגדים,
יחפים ומלאי אבק אבל הפנים-שמחים, אישה אחת אחזה תינוק
בזרועותיה שדייה חשופים מניקה את הפעוט כשאפו תחוב בבשרה
השחור, רוב הבתים היו בנויים משאריות פח ופלטות עץ ישנים, גגות
קש עשויים מענפי עצי הקוקוס הרבים שהיו פזורים סביב, פתחים
שכוסו בשאריות בדים אדומים וצהובים, סדינים קרועים תלויים על
חבלי כביסה מאולתרים מטפטפים לתוך שלוליות מים שנקוו בכל פינה
אפשרית על אדמת החמרה האדומה, עשרות קופי סנאי מתרוצצים בין
הבתים, במרחק מה על השביל שממנו באו נראו שני נערים מושכים
עגלת משאות עמוסה לעייפה בשקי תירס שזה עתה נקטף מהשדות, עושים
דרכם באיטיות לכיוון הכביש הראשי, מן הסתם יחכו להם שם משאיות
להעברת מרכולתם לעיר הגדולה חשב לעמו שי, הוא ראה את אחד
הילדים שהיו סביבם רץ ומטפס בזריזות שלא תאמן על אחד מעצי
הקוקוס שהיה בסמוך אליהם, תוך שניות הגיע לצמרת ובמכת סכין אחת
נחבט אל האדמה אגוז קוקוס ענק, הנער מיהר לרדת מהעץ לוקח לידיו
את האגוז ובמספר מכות סכין חזקות קילף אותו למספר חלקים, הוא
ניגש אליהם ובחיוך מבוייש הוא מגיש לשי חתיכה נאה מהאגוז.
פניו של חאסן האדימו ושי ראה איך כפות ידיו מזיעות, הוא הבין
שמשהו לא כשורה והביט בו בשאלה, חסאן קם ממושבו ולחץ את ידו של
פקיד הקבלה, והנהן בראשו, הכושי הושיט את ידו לשי ואמר לו
באנגלית רצוצה.
"בהצלחה ידידי"
שי לחץ את ידו הגדולה מנסה להבין "תודה" ענה והחלו צועדים לעבר
הג'יפ.
הכושי המשיך לחייך כמעט צוחק וידו נשארה מושטת לפנים.
"ממש נודניקים" פלט בעיברית..והסמיק כשהרגיש שהבחור קצת הבין
את השפה, הוא הוציא מכיסו שטר של  חמישים דולר ותחב לידו של
הפקיד.
"ושוב בהצלחה" בירך הכושי
חסאן שילב להילוך נמוך והג'יפ החל לעשות את דרכו אל מחוץ
לעיירה.
"מה הוא אמר"? שאל שי
"הפקיד שלנו החל את משמרתו בשעה עשר בלילה אתמול" אמר חסאן בלי
להסיר את עיניו מהדרך והמשיך בדבריו "בשעה שלוש לפנות בוקר
בערך, הוא ראה תנועה לא רגילה של גברים משבט המסאים מסתובבים
בלובי, הוא יצא לעשן סיגריה בחוץ והספיק לראות טנדר ישן מסוג
טויוטה בצבע כחול נכנס לאיזור הפריקה האחורי של המטבח ויוצא
משם במהירות לאחר מספר דקות, הוא ניסה לדווח לקצין הביטחון של
המלון אך הלה לא היה במשרדו, לפי דבריו הם שוחחו בניהם בשפת
ה-מא, הם היו לבושים על פי מיטב המסורת והיו בניהם לוחמים
חמושים והם היו שייכים לקבוצת שבטים מאיזור ה"רמות הלבנות".
"מה זה איזור הרמות הלבנות"? חקר שי.
"זה האיזור שסביב שמורת המסאי מארה" ענה.
"אז מה עושים? המשטרה לא ממש בעזרתנו כאן, בוא ניסע, נשאל
אנשים ונראה כבר מה עושים הלאה" אמר שי בתסכול.
חסאן הביט בו מרצין את פניו.
"אלף חמש מאות קלומטרים ריבועים...אתה יודע מה זה אלף חמש מאות
קלומטר רבועים?"
"כן" ענה שי "בערך כמו כל הנגב שלנו" ענה שי בבדיחות.
"אני לא ממש יודע מה הגודל של הנגב שלכם, אבל זה הולך להיות
חתיכת חיפוש"
"אז בוא נתחיל" קבע שי, ונתן לחסאן חבילה גדולה של שטרות כסף
"אני מקווה שזה יספיק להוצאות"
"יש עוד משהו קטן שהוא אמר וזה אולי תהיה נקודת המפתח שלנו"
אמר חסאן.
שי הביט בו בתקווה.
"היה נדמה לפקיד הקבלה שלנו שהוא זיהה מבין יושבי הטנדר את אחד
מעובדי המלון ששירת כמלצר בר"
"בבר"? שאל שי וניסה לרכז מחשבתו "לשם ירד ירון אתמול בלילה"
הם הגיעו לכביש הראשי ופנו לכיוון העיר הגדולה להצטידות
אחרונה.

פרק ד' - הרמות הלבנות

הכאב היה עצום, כמו אלפי פטישים המכים בראשו, התחושה הייתה
דומה להתעוררות אחרי שיכרון אבל זה היה שונה, הדבר הראשון שחש
היה רעב עצום, זיעה קרה כיסתה את גופו והוא חש רעד מתגבר
בברכיו, הוא ניסה לפקוח את עיניו אך ללא הצלחה מוחו היה מאוד
מטושטש, הוא חש את ידיו ורגליו כבולים במעין חבלים או מיתרים
מוזרים, לחים ודקים מאוד, ריח מוזר של טחב היכה בנחיריו, געיית
בקר נשמעה ממרחק קצר, קרקור תרנגולות היו ממש מאחרי גבו, צליל
התופים שהדהדו באוזניו בחלומו המוזר נעלם בהדרגה ואת מקומם
תפסו קולות המולה של אנשים ששוחחו בשפה זרה, אט אט הוא פקח את
עיניו, טישטוש מלווה בכאב עצום בראשו הכהו כשאישוניו מדדו את
האור המוזר שחדר מבעד לעפעפיו, הוא ישב על מחצלת קש גדולה
שעליה היו פזורים שמיכות צמר ישנות וקרוועות, המחצלת נחה על
רצפת חול אדמדם במרכזו של מחסן גדול אם אפשר לקרוא לזה מחסן,
הקירות היו עשויים מוטות מוטות של במבוק משולבי קש קשורים היטב
במיתרים, הגג היה עשוי כולו מאגדי שיח תמר מצופה בצואת בקר,
השמש עמדה לשקוע, ריח עשן של מדורה היה באויר והתמונה החלה
להתבהר בעיניו, אל החדר הגדול נכנס לפתע איש שחור, רזה מאוד
וגבוה לבוש יריעת בד בצבע אדום, שיערו היה ארוך וקלוע בצמות
רבות ביחד עם חבל וצבוע אדום כתום, הצמות היו משוכים לאחור
ומקושטים בחרוזים רבים, ירון הביט בחרוזים שקיפצו על כתפיו של
האיש וניסה לרכז את זכרונו בכל כוחו, במעמקי נפשו החרוזים חרטו
זכרון מוזר, אך לשוא ראשו היה ריק, האיש אחז בידו הימנית כידון
קצר ובשמאלית מגן אליפסי מקושט וציבעוני עשוי עור חיה, האיש
הביט בירון בחיוך מוזר ולאחר מכן הרכין ראשו ושריקה ארוכה
נפלטה מפיו, זה היה סימן.
מבחוץ נשמעו קולות שירה של נשים בקצב אחיד, אל החדר החלה להכנס
שורה של גברים שחורים בצעדי ריקוד, כולם היו רזים, גבוהים ויפה
תואר, ספק מדדים ספק קופצים, גרונותיהם מפיקים קולות מוזרים של
תיפוף מונוטוני, כולם היו לבושים באותה הגלימה שלבש האיש הרזה,
מקושטים בשרשראות וחרוזים צבעוניים, תנוכי אוזניהם מנוקבים
מקושטים בעצמות, לרגליהם לבשו סנדלי עץ מלבנים שרצועת עור רחבה
מחזיקה את כף רגלם, אחריהם נכנסו כעשרה נערים מתבגרים אוחזים
בידם לפידי אש ואור כתום הציף את האולם הגדול, הגברים הקיפו את
ירון בצעדי ריקוד מגברים את קצב השירה המדהים, הוא ידע והכיר
את שבט המסאים מהטיול, אך הפעם הייתה הרגשתו שונה ומוזרה, הוא
הרגיש מעין שייכות ובמקום פחד, ליבו נתמלא בתחושת חמימות, הוא
הרגיש את שפתיו מחייכות חיוך לא נשלט, את הרגשת הרעב החליף
ריגוש חמים שמילא את ביטנו, המקצב התגבר והגברים החלו בקפיצות
מדהימות בקצב השירה הרמה, חניתותיהם נגעו בתיקרת התמר כמעט
וחודרים דרכה, כפות רגליהם הועופו בעוצמה בלתי תאמן מעלה, צליל
שירת הנשים מחוץ לאולם מתמזג פלאים לקצב שירתם, גופם הגמיש
והשרירי נע כגלים לאחור ולפנים, גרונם משמיע צעקות וקריאות,
מתאימים את קריאות הריקוד לצליל הנשים באקסזה מוחלטת של צבע
צליל ותנועה.
ואז השתרר שקט מוחלט, לתוך האולם נכנס הבאבו, ראש השבט, עוטה
על גופו עור חיה, לצידו פסעה אישה צעירה לבושה בשימלה סגולה
מסורתית, הם צעדו בצעדי ריקוד קלים והתקרבו למרכז המעגל מול
ירון, הבאבו אחז בידו קערת חימר מלאה בנוזל ורוד וסמיך למראה,
מגרונו נשמעו לפתע חצאי הברות ומילים ספק בשירה ספק במילמול
מוזר בשפת ה-מא, ירון התעלם ממנו והביט באישה שהייתה לצידו,
קלועת עשרות צמותיה הדקות, הארוכות, המקושטות בחרוזים בקשת
צבעים, אדום, ירוק, צהוב, סגול, שנשקו לכתפיה השחומות, עיניה
השחורות גדולות כשני שקדים, אפה היה סולד, חצוף, על צוארה נח
ענק פניני שנהב עם אבן כחולה יקרה במרכזה, פניה יפיפיות, הוא
הביט בה באדישות, משהו עמוק בנפשו הכיר אותה, אך מוחו מסרב
בעקשנות להבין את התחושה שהייתה בו, היא הייתה שונה מהשאר,
תנוכי אוזניה היו רגילים ולא מחוררים בהגזמה כמו שאר בני השבט
שהיו סביבו ובתוכם היו שני עגילי פנינים קטנות, לרגליה נעלה את
אותם סנדלי עץ מוזרים, עורה השחור היה נקי וחלק בניגוד לשאר
הנשים והגברים המאובקים והמצולקים, הבאבו המשיך לדבר בקול רם
כמעט בצעקות והוציא הברות וניבים בלתי ברורים מפיו, האישה אחזה
בידה פגיון ארוך והחלה צועדת סביב ירון ונעמדה מאחרי גבו, ירון
הביט בעיניו של הבאבו וחש מכת סכין חדה וחזקה בין ידיו
הקשורות, המיתרים נחתכו באחת וידיו שוחררו, הוא חש זרם חד
בכפות ידיו שעה שדמו שב לזרום בחופשיות לאצבעותיו, האישה
הסתובבה סביבו שוב ורכנה למולו ובמכה שניה שיחררה את המיתרים
שקשרו את רגליו, שני גברים אחזו בבית שחיו עוזרים לו לעמוד על
רגליו, משושטש כולו ומתנדנד מכובד משקל גופו הפתאומי על שרירי
רגליו הרדומים, הבאבו התקרב לעברו מגיש לפניו את קערת החימר.
השירה והריקוד החלו שוב, הפעם בקצב מתון ואיטי יותר, הוא חש את
נשימתה של האישה קרוב לאוזנו, היה נדמה לו שהיא לחשה לעברו
מילה באנגלית, ירון הושיט את שתי ידיו ואחז את הקערה, מקרבה
באיטיות לשפתיו, הריקוד והקצב גבר, שירת הנשים מבחוץ חדרו
פנימה בעוצמה לא רגילה, הוא לגם מלא הגרון, הטעם היה מלוח
מתקתק ומוזר, הבאבו החזיק את הקערה מתחתיתה עוזר לירון לשתות
את כל תוכנה.
הבאבו חייך חיוך רחב ושלח מבטו לעבר האישה, היא שלחה את לשונה
וליקקה את שאריות הנוזל שנזלו מצידי שפתיו ומסנטרו של ירון.
הגברים והנשים הפסיקו באחת את השירה וחבורת הגברים יצאו ללא
סדר מהאולם סוגרים אחריהם יריעת בד אדומה, אוטמים את האולם
הגדול, לפיד בוער אחד הושאר נאחז בין ערמת אבנים גדולות שנערמו
בפינת האולם, משאירים את ירון והאישה עם הגלימה הסגולה לבדם,
היא הביטה ארוכות בירון.
"איך אתה מרגיש"? שאלה באנגלית
"לא יודע" ענה והביט באור הלפיד שהאירו את פניו בצבע האש "מי
את? איפה אני? כמה זמן אני כאן".
"אתה במקום בטוח" אמרה לו "אתה ישנת יומיים תמימים"
"מי את"? חזר ושאל.
"אני סברינה" ענתה לו.
"סברינה?! ספרי לי מה קורה כאן"
היא התיישבה על המחצלת וחבטה לצידה על הריצפה מזמינה אותו לשבת
לצידה.
"לפי האגדה המסאית"  פתחה וסיפרה סברינה  "אחרי בריאת האדם
הראשון הוריד האל אנגאי פרות לשימושו ולכן כל הפרות בעולם
שייכות למסאים, חלק מיעודו של הבקר הוא מטבע לקניית אישה ואחת
לשבע שנים בערך מכנסים יחדיו את כל בני הארבע עשרה עד עשרים
לאירוע בו מתנהלים טקסים גדולים וקשים, בניהם טקס המילה ובחירת
כלה ללוחמים החדשים של השבט"
ירון הביט בה באדישות והיא המשיכה בדבריה.
"כל גבר היה רשאי לשאת מספר נשים בהתאם למעמדו הכלכלי, אני
הייתי בת ארבע עשרה אז, שידכו לי גבר לוחם שלמשפחתו היו פרות
רבות, הוא היה בן שמונה עשרה ודיי נחמד, למרות שהיה אסור לנו
הנשים לחשוב או לרצות נחמד או לא, האישה לפי המסורת המסאית
הייתה צריכה לעבור מילה סמוך לנישואיה ולגלח את שיער ראשה,
אישה שראשה מגולח מוכנה לקיים יחסי מין"
היא הרכינה ראשה, מציירת באצבעה עיגולים סתמיים על החול החום.
"אני הרגשתי שונה" הוסיפה "לא הייתי מוכנה, לא נפשית ולא
פיזית, הייתי בוכה ימים כלילות עד שאבי היה משתיקני בסטירת לחי
מצלצלת, יום אחד, ממש יום אחד לפני הטקס עברה כאן שיירה של
תיירים עם מיניבוסים כאלו גדולים שדיברו בשפה מוזרה שמעולם לא
שמעתי, לימים הבנתי שהייתה זו אנגלית, בשעה שהם טיילו בכפר
שלנו ניצלתי את ההזדמנות וטפסתי על אחד מגגות המיניבוסים,
הייתי כל כך קטנה ורזה שלמזלי הצלחתי להשתחל בין המזוודות שהיו
שם מבלי שיגלו אותי"
"ואיך ילדה קטנה בת ארבע עשרה מסתדרת לבד"? שאל בעניין ירון.
"זה סיפור ארוך מאוד"  ענתה לו  "נאספתי על ידי זוג מהגרים
עשירים מהודו, הועבדתי במסעדה מצחינה במומבסה, נאנסתי כמעט כל
ערב על ידי אותו הגבר, עד גיל עשרים הצלחתי לחסוך מעט כסך, את
ענק הפנינים הזה שעל צווארי הספקתי לגנוב לאישתו השמנה ולברוח
לעיר ניירובי ועבדתי פה ושם כמלצרית ובניקיון בבתי מלון
מזדמנים, כך גדלה נטישה הקטנה"
"נטישה"?
"כן, זהו שמי האמיתי, את השם סברינה נתנו לי הזוג ההודי
ממומבסה"
"למה אני פה"? שאל לפתע ירון מסיט אותה מהנושא.
"אתה הבעל שלי, אז אתה פה" סיננה בלחש לעברו.
הוא הביט בה בפליאה לרגע ואז התפרץ בצחוק אדיר ללא שליטה, היא
הביטה בו מחוייכת.
"אני אפילו לא יודע מי את, מה אני עושה כאן, איך הגעתי לכאן
ולמה אני ישן יומיים? אפילו לא זיינתי אותך"
"כן זיינת" אמרה בראש מורכן.
"כן? ואיך הייתי"? אמר בצחוק.
"היית מסומם" אמרה לו.
"אז את בעצם אומרת שחטפת אותי"?
"טכנית, כן"  
פניו של ירון התקשחו באחת, הוא ניסה לקום על רגליו אך ידה
החזיקה חזק בכתפו.
"לאן תלך"? שאלה "אתה טטרף על ידי חיית טרף תוך עשר דקות בחושך
הזה"
"אני רוצה הסבר מלא" אמר בקשיחות.
סברינה קמה על רגליה ניגשה לעבר הלפיד הבוער והבעירה בעזרתו
ערימת גזרי עצים קטנה שנחה בתוך מעגל אבנים עגולות, היא כיבתה
את הלפיד בתוך כד מים שעמד ליד הכניסה וחזרה לשבת לצידו.
"בעלי המיועד ועוד כמה מהלוחמים הצעירים יצאו כשבוע אחרי
שברחתי לחפשני, הם לא שיערו בנפשם שבשעה שהם ריכזו את חיפושיהם
אחרי עצמותיי שבועות רבים בערבות הפרא הללו, אני הייתי בעיר
מוממבסה שכובה פסוקת רגליים ודומעת תחת אותו ההודי המיוזע,
בשעה שידיו מחצו את שדיי הבתוליים היה בעלי המיועד רוכן קרוב
לאדמה מחפש את עיקבותיי, שעה שהיה גומר בגרגור ובאנחות רמות על
ביטני הקטנה היה בעלי המיועד הופך כל ערמת עצמות שראה ואולי
למצוא בה את עצמותיי"
ירון שם לב לדמעה שזלגה באיטיות על לחייה, היא המשיכה.
"לפני כחודש בערך התקבלתי לעבודה במלון סרנה, זהו המלון
שנפגשנו"
ירון חש מעין עיקצוץ קל בראשו ושבבים של זכרון החלו חודרים
בתמונות קטועות שעה שסברינה אמרה את שם המלון, היא המשיכה.
"ממש ביום הראשון לעבודתי נעמד לפתע מולי אחד המלצרים של בר
המלון, איש גבוה ורזה ומיד זיהיתי שהוא היה מבן שבט המסאי
למרות תלבושותו הרישמית, לא ממש התייחסתי אך מבטיו היה
חודרניים ותקיפים, הוא לא הסיר את עיניו ממני כל אותו היום,
הייתי דיי לחוצה ונרגזת ממבטיו והחלטתי להתלונן בפני מנהל
המלון, אך עוד באותו היום כשהייתי בדרכי לעבר אחד החדרים על
מנת לסדר את המצעים, בשעה שפתחתי את דלת החדר הוא נעמד לפתע
מולי ושאל בתקיפות... נטישה?? ....אני זוכרת שקפאתי במקומי
וליבי החסיר פעימה או אולי שתיים".
ירון הקשיב בעניין רב, מנסה לא לאבד שום מילה ממה שסיפרה לו.
"נעמדתי מולו מנסה לצייר את תווי פניו בזכרוני, בעברי, הוא
המשיך ושאל בשפתנו בשפת ה-מא...את נטישה נכון? אני יודע שאת
נטישה...בהיתי בתוך עיניו ללא תשובה והרכנתי ראשי, הוא אחז
בזרועי ודחף אותי פנימה לחדר סוגר אחריו את הדלת, זה היה בן
דודי, כך הוא אמר לי, מרענן את זיכרוני, בנו של הבאבו, ראש
השבט, אחיו של אבי, לא הייתה לי ברירה הייתי חייבת להתוודות,
המשפט הראשון שאמר לי הוא שבעלי המיועד נטרף על ידי להקת
צבועים בחיפושיו אחריי, הייתי דיי אדישה, זה לא עיניין אותי,
אני זוכרת שהוא מיד חייג מספר מהטלפון שבחדר ותוך רבע שעה
מצאתי את עצמי בתוך טנדר כחול בדרכי לכאן"
ירון חש שהוא מתחיל לאבד מסבלנותו, הוא היכה בחוזקה על המחצלת
וצעק לעברה.
"לא מעניין אותי סיפור חייך...סברינה, תגידי לי מה אני עושה
כאן ומתי התחתנו"?
היא הרימה את ראשה והיביטה עמוקות לתוך עיניו וללא התייחסות
יתרה המשיכה בסיפורה.
"אבי היה הראשון לקבלני, עשר שנים חלפו מאז שראיתיו לאחרונה או
נכון יותר לומר חשתי את סטירתו בלחיי, והסטירה שקיבלתי ברגע
שהיה במרחק מתאים ממני החזירני בדיוק לאותם הימים, אבי ועוד
כמה מנשות השבט הכניסוני לתוך המבנה הזה שאנו יושבים בו כעת,
בדיוק במקום שאתה יושב ישב דודי, הבאבו, את אימי אחיי ואחיותיי
לא ראיתי למרות הרצון הרב והגעגועים שתקפוני ניסיתי להיות חזקה
ולא לשאול דבר, הבאבו שאל שאלה אחת בלבד...שערך לא מגולח ואת
מקושטת בשרשרת חרוזים, את עדיין בתולה..נטישה?...לא, עניתי לו,
אני לא בתולה, ואז אבי שאלני...התחתנת נטישה?...לא, עניתי
לאבי, לא התחתנתי, הם הביטו בי בזלזול, ועוד יותר התפלאו על
חוצפתי ועל ראשי המורם, הבאבו נתן סימן בראשו ושלושת הנשים
מגולחות הראש הוציאו אותי מהמבנה החוצה, בשעה שהמתנתי בחוץ
ניסיתי בכל כוחי לחפש את מישפחתי אך כאילו בלעה אותם האדמה, הם
נעלמו, רק אבי ודודי נשארו במבנה, אני חושבת שחלפה אולי שעה
שלמה ואז ראיתי את דודי יוצא וקרב לעברי בצעדים איטיים, הוא
אמר לי בקולו המצמרר...אף אחד מלוחמי השבט לא ירצה בך לאישה,
נטישה.... והוסיף...את לא בתולה, אך לפי המסורת את חייבת להיות
אשת איש, שאלתי את אדוננו אנגאי, ועונשך יהיה לשרת איש לבן כל
חייך ולא תמותי מיד, יהיה עלייך להביאו לכאן ולערוך את הטקס
המסורתי ותהיי האישה שלו והשפחה שלו כל ימי חייך....כך אמר לי
הבאבו והצמיד את חוד חניתו לליבי"
ירון לא ידע אם לצחוק בקול או לברוח משם כל עוד נפשו בו, אך
המשיך להקשיב לסיפורה.
"עוד באותו הלילה החזירני בן דודי חזרה בכוח לניירובי כשאני
מביטה לאחור מחפשת את פניה של אימי, ותפקידו היה להשגיח על
דרכיי"
"ובן דודך זה, למה הוא לא נשאר בשבט כמו כולם"? שאל ירון.
"הוא העדיף לחיות את חייו ולפרנס את עצמו בצורה שונה, אך תמיד
נשאר נאמן לשבט" ענתה לו.
"אז למה דווקא אני" שאל.
"כי אתה היית שם...ובאמת מצאת חן בעיניי...למען האמת היו הרבה
מועמדים פוטנציאלים, אך רובם ככולם היו עם נשותיהם יומם וליל,
אתה הגעת שבועיים אחרי שבן דודי החזירני לניירובי,  יחד איתך
היו שני חברים, ראיתי אתכם מגיעים עם המזוודות ביומכם הראשון,
אני חושבת שהתהאבתי בך ממבט ראשון, הרבה לא הספקתי לראות אותך
כי מיד באותו יום יצאתם עם המדריך שלכם לטיולכם, ממש ביום
האחרון שלכם נפגשנו ממש במקרה וכאן ידעתי שזו ההזדמנות היחידה
שתהיה לי, כשספרת לי על חברה שלך ידעתי שלא אוכל לשכנע אותך
להשאר איתי, בן דודי היה המלצר בבר ואת המשקה האחרון ששתית הוא
מזג".
הדברים שהיא ספרה החזירו לראשו שוב קטעי תמונות, זיעה קרה
כיסתה את גופו, הוא ריכז מבטו באבן הכחולה שקישטה את צווארה,
תמונה ברורה של דלת המעלית שנפתחת דרך מבט במראה, אך הכול היה
עדיין מטושטש, הוא היה עוד מסומם, הוא נאחז בידה ניסה שוב לקום
על רגליו, אך היא עצרה בעדו והמשיכה.
"למען האמת בן דודי לא חישב נכון את כמות הסם וישנת כאן יומיים
רצופים, הייתי מנגבת ממך את הזיעה, הייתי ישובה לידך כל הזמן
הזה, מרטיבה את שפתיך, מנקה את גופך, משתתפת בהזיות שתקפו
אותך, וכל זאת מהסיבה שאתה אדוני ואישי ואני שפחתך".
ירון נשכב לאחור על מחצלת הקש מביט בתיקרת התמר.
"מה היה הסם הזה"?
"זהו סם שמופק מצמח פיטריית האמניטה, הוא גורם להזיות ולאיבוד
זמני של הזכרון, אתה תהיה בסדר אל תדאג" ענתה באדישות
"אני לא מאמין" אמר לעצמו "פשוט לא מאמין"
"תאמין ירון, תאמין" אמרה לו.
"ומתי התחתנו"?
"הרגע...ממש הרגע" ענתה.
ירון מביט בה מחוייך.
"ומה זה היה המשקה הזה ששתיתי"?
"דם בקר מעורב בחלב" אמרה בחיוך "אתה לוחם מין השורה עכשיו, מה
שמצחיק הוא"
הוסיפה "שאתה כבר נימול אז ויתרנו על טקס המילה שלך".
אורה של המדורה הקטנה ריצד בעצלתיים על כותלי הקש והבמבוק,
צובע בצבע האש את תקרת התמר, יללת תן נשמעה ממרחק קצר וצרצור
הצרצרים היה סביב כהמולה מתפשטת, שאגתו המצמררת של מלך החיות
נשמעה ממרחק רב, סברינה קרבה אליו, בידה אחזה קערת חימר ובתוכה
מים נקיים, היא התיישבה לצידו בישיבה מיזרחית, חושפת את יריכה
השחורות ותחבה את בד שמלתה הסגולה אל בין רגליה צמוד לגופה,
מדגישה תוך כדי כך את תוי משולש ערוותה, היא שלחה את ידה ופתחה
בזהירות את כפתורי חולצתו של ירון, הוא הביט במעשיה ללא תנועה,
היא הסירה ממנו את חולצתו חושפת את חזהו, בידה אחזה פיסת בד
אדומה וטבלה אותה בקערת המים, בזהירות היא ניקתה מעל גופו את
הזיעה שכיסתה אותו, ירון נשען לאחור נשכב על גבי המחצלת, היא
ניקתה את מצחו, את לחייו, סוחטת את טיפות המים קרוב על סנטרו,
הטיפות זולגות לאיטם אל צווארו ומשם מטה אל אל המחצלת, הטיפות
חודרות דרך החריצים נספגות באדמת הפרא החומה, ידה השניה עיסתה
בעדינות ובתנועות סיבוביות את ביטנו סביב טבורו, אצבעותיה
חוקרות את בשרו החם, ירון עצם את עיניו בהנאה, היא שלחה את ידה
לעבר כפתורי מכנסיו פורמת אט אט, כפתור אחר כפתור, מסירה את
מכנסיו, הוא עוזר לה מרים את אגנו מעט מעלה, בתנועה איטת
והחלטית היא קילפה מגופו את מכנסיו, זורקת אותם הצידה, היא
טבלה שוב את הבד במים והרטיבה את כפות רגליו בזו אחר זו, מנקה
בין אצבעותיו, עולה אט אט מעלה לכיוון ברכיו, יד אחת מרטיבה
בעזרת המים והשניה מעסה בעדינות, מקרבת את ידה אל פנים ירכיו,
ירון חש את החמימות המתפשטת בתחתית ביטנו, את הדם שהחל לזרום
באברו ממלא את ורידיו, מקשים את שריר תאוותו, ידה המשיכה
בתנועת העיסוי מעלה אל בין רגליו, אגודלה נוגעת באשכיו, היד
שאחזה בבד הרטוב מחליקה מעלה על צידה החיצוני של ירכו, מרטיבה
מעט את תחתוניו, זרועותיו נפרסו לצדדים, אצבעות ידיו קפוצות
בחוזקה, כף ידה המשיכה במסעה האירוטי מחליקה מעל בד תחתוניו
מעל אברו הזקוף, שולחת זרמים למוחו, היא תפסה בין אצבעותיה את
גומי תחתוניו ובאיטיות החלה מסירה אותם מגופו, מותירה אותו
ערום לאור המדורה, שוב היא טובלת את פיסת הבד בתוך קערת המים
וכשהיא סגופה כולה היא כיסתה בה את אברו, מושכת באחד מקצוות
הבד מחליקה את הבד הרטוב לאורכו, ממשיכה מעלה אל ביטנו מרטיבה
כל פיסת בגופו, אצבעות ידה השניה עטפו את אשכיו, מלטפות ברוך
סוחטות אנחה קטועה מגרונו, היא מגלגלת בזהירות את הבד הרטוב
סביבו מושכת לאט מתפעלת מעוצמת זקפתו, היא הניחה את הבד בתוך
הקערה וגופה רכן מעליו, היא פסקה את רגליה וישבה על ביטנו
שמלתה מכסה סביבם, ירון חש את שיער ערותה המקורזל על גופו
העירום וידע שהיא לא לבשה מאום תחת שמלתה הסגולה, היא קרבה את
שפתיה למצחו הלח, פיסקה את שפתיה והוא חש את לשונה המלקקת את
המים מעורו הרטוב, לשונה ליקקה אט אט יורדת אל קצה אפו מרפרפת
בשפתיו בסנטרו, היא ליקקה את צווארו את טיפות המים שזלגו
מפניו, יורדת לאט לעבר חזהו מלקקת סביב פיטמותיו שהתקשו למגע
הלח, ידיה החליקו אט אט על זרועותיו לעבר כפות ידיו עוטפת
באצבעותיה את אגרופיו הקפוצים, ירון חש בצמרמורת עזה מהולה
בעונג שאחזה בגופו שעה שלשונה ליקקה את פנים זרועותיו קרובה כל
כך לבית שחיו וטועמת את זיעתו הניגרת, סברינה החלה להניע את
אגנה אחורה וקדימה על בטנו תחילה באיטיות ובהדרגה תנועותיה
הפכו מהירות יותר וקצרות, היא חשה בדגדגנה המתחכך בגופו הרטוב
שולח גלי עונג עצורים למוחה, היא פסקה את יריכה חזק ככל שיכלה
חושפת את כל את ערוותה למגע לבטנו, לשונה ממשיכה ללקק ועולה אט
אט חזרה לצווארו ומשם לסביב אוזנו, ירון פקח את עיניו, פניה
היו קרובות כל כך הוא מיקד את מבטו בפניה, היא הייתה יפה כל
כך, עיניה גדולות ושחורות כפחם מזוגגות בהנאה למגע גופו בין
ירכיה, תוי פניה ארוכים סנטרה מחודד, שפתיה גדולות ופשוקות
בחושניות חושפות טור שיניים צחורות כשלג, צמותיה הדקות
משתלשלים כוילון חרוזים כהילה סביב פניו, ריח ציפורן בשיערה,
ידיה נותקו מכפות ידיו הקפוצות מלטפות פנימה מכנסת את זרועותיה
מניחה את כפות ידיה על חזהו, היא הניפה את ראשה באחת מעלה
יוצרת מעגל נפלא של חרוזים צבעוניים שנחבטו ברוך לגבה, עוצמת
את עיניה חזק, אגנה המשיך בתנועות קצובות על ביטנו, ירון חש את
נוזליה מרטיבים את גופו ממלאים את טבורו.
קריאתו של עיט ממרומי אחד העצים קרע את הדממה, טיפוף פרסותיהם
של עדרי הבקר המפוחדים נשמעו שעה שצבוע צחק את צחוקו המצמרר.
היא קמה מעליו לצידו על המחצלת, מבטו עוקב אחריה, היא הניחה את
ברכיה על המחצלת, כפות ידיה נמתחו לפנים כורעת על ארבע, כתפיה
כמעט נוגעות בריצפה, היא מניחה את לחייה על המחצלת פניה מופנות
אליו, צמותיה פזורות סביב ראשה, ישבנה מורם גבוה מכוסה בשמלה
הסגולה, כהוזה ומסומם ירון נעמד על בירכיו מאחוריה, נדחק אל
בין כפות רגליה, הוא שלח את ידיו אוחז בפלחי ישבנה, מגע חם
ומוצק נשק לאצבעותיו, הוא ליטף לאט את צידי ירכיה את מותניה
הצרים מעסה בידו האחת את גבה המקומר, את ידו השניה שלח לקצה
שמלתה מרים וחושף לאט ובזהירות את ישבנה העירום, השחור, מחדיר
את ידו מתחת לשימלה מלטף את בטנה החלקה, ידו מגששת מעלה נושקת
לחריץ של בין שדיה, הוא מכניס את ידו אל בין הריצפה ושדיה עוטף
שד אחת חש את פימטתה הגדולה בין אצבעותיו, לוחץ ולש קלות סוחט
אנחת מפיה, חש בקצה אצבעו את שרשרת הפנינים והאבן הכחולה, הוא
הרים עוד את השמלה על גבה חושף עוד טפח מגופה השחור, אברו כל
כך קרוב לחריץ ישבנה, הוא שלח את אצבעו וצייר על גבה קו שהתחיל
מעורפה לאט לאט לאחור על עמוד השידרה על זנב אגנה, חודר
בעדינות לתוך חריץ עכוזה, הוא הביט בשפתיים השחורות שקישטו את
פרח תשוקתה, דגדגנה הבולט ברק ממיציה, הוא המשיך בציורו, אצבעו
חוקרת את החריץ הדק שייצרו שפתיה החיצוניות חשה ברטיבות
הלוהטת, גרגור של הנאה בקע מגרונה שעה שאצבעו חדרה לתוך אברה
מתגלגת פנימה לוחצת אל פנים ביטנה, אצבעות ידיה השלוחות לפנים
מחוץ למחצלת הקש חרשו פסים בחול החום שעה שאברו הקשה החל לפלס
את דרכו אל בין שפתיי מקדשה, לשונה ליקקה את שפתייה, חמימות
עטפה סביב אברו, לחלוחית שמני נרתיקה כיסו סביב בהידוק, הוא
חדר לתוכה כולו ונשאר כך מתענג על הלחץ המדהים שיצרו שרירי
נרתיקה, הוא לא היה צריך לזוז סברינה החלה להזיז את אגנה
בתנועת ריקוד ובסיבובים קטנים אוחזת באברו בשריריה, ירון הניח
את כפות ידיו על מותניו מחזק את התנגדות גופו לתנועותיה, אגנה
נע לאחור ולפנים אברה הלח והשחור סוגר בחוזקה סביב אברו, הוא
נאנח בתשוקה, היא מתנשפת בכבדות, ממשיכה את תנועותיה המדהימים,
ואז היא החלה בתנועות אגן מעלה ומטה לוחצת כמעט עד כאב בשורש
אברו, מחככת את דגדגנה בחוזקה, אצבעותיה יוצרים חריש עמוק
בחול.
ירון הביט בצל שיצר גופותיהם הלוהטים על כותלי הבמבוק והקש,
הוא הביט בגופה המדהים, בעכוזה המשתקף ונע לקצב צליל האש
המאכלת בגזרי העץ, לקצב שירת ציפורי הלילה בסאוונה.
יריעת הבד הוסטה הצידה ואל המבנה נכנסה לפתע אישה זקנה מגולחת
ראש, תנוכי אוזנייה קרועות ובתוכם היו עיגולי חרוזים קטנים
וציבעוניים, על צווארה עשרות שרשרות וחישוקי מתכת מכול
הגוונים, ללא אומר היא התקרבה אליהם וישבה על ברכיה לצד ראשה
המתפתל באביונה של סברינה, ירון הביט בה בפליאה מנסה להבין,
להפתעתו סברינה לא הפסיקה את תנועות גופה והמשיכה לינוק לתוכה
את גבריותו בתנועות ציוריות, האישה לקחה לידה את קערת המים ואת
פיסת הבד האדומה והחלה לנקות מפניה את אגלי הזיעה שזלגו,
בתנועה איטית ממש כמו שעשתה היא לו עשתה האישה לה, ירון עטף
בשתי ידיו את מותניה של סברינה והחל לנוע בתוכה בקצב התנועה
לנגדה מנסה להתעלם מנוכחות האישה, ואז האישה החלה לפזם בשירה
עדינה מעין קינה, עיניה מביטות בסברינה, היא ממשיכה להרטיב את
גופה במים סוחטת מתוך הבד טיפות שזלגו לאורך גבה לעבר צווארה,
מנקה את זרועותיה את כף ידה שהייתה בחול החום, ירון אחז בחוזקה
בפלחי ישבנה השחור, אצבעותיו משאירות סימנים לבנים מעוצמת
הלחיצה, מתענג מכל מגע בגופה המבריק מזיעה ואז לקצב שירתה של
האישה שהלך והתחזק סברינה החלה להזיז את גופה במהירות כשהיא
משופדת באברו מתאימה את תנועותיה למקצב השירה, ירון הביט
בעיניה של האישה, הם היו עצובות, עיניים מלאות קנאה עזה שהביטו
בנערה שהתענגה קרוב כל כך לרגליה, הנערה שמעולם לא נימולה
שיכלה להרגיש את טעם האהבה,טעם האביונה, היא ליטפה ברוך את
צמותיה, שיחקה באצבעות ידה בחרוזים הצבעוניים, ידה השנייה
המשיכה לנגב את מצחה, את עפעפי עינייה העצומות מהנאה, הקצב
גבר, אנחותיה של סברינה התגברו מתמזגים עם צליל השירה,
האורגזמה הייתה כל כך קרובה, גם שלו וגם שלה, היא החלה להניע
את אגנה לפנים ולאחור בתנועות ארוכות מכה בחוזכה בבטנו, היא
חשה את הכדור המתקשה בתוך ביטנה, את הסחרור במוחה, ליבה פעם
בחוזקה, ירון הצמיד את גופו לגבה אוחז סביבה ידו לוחצת חזק על
ביטנה, הוא חש את הרעד שאחז בגופם המזיע, ברכיו כאבו, הוא ירה
את מטענו לתוך ריחמה במטחים רבים וחזקים כל כך כמעט בלתי
אפשרים וזה לא נגמר, הוא שמע ברקע את צעקות גמירתה, מיציה נזלו
על ירכיו, ואז זה שוב בא הפעם חזק יותר הוא חש אורגזמה נוספת
בלתי אפשרית שרירי אשכיו סחטו עד תום, גופו הזיע בטירוף, גופה
סברינה המשיך לרטוט בעוצמה, אצבעות ידה אחזו במחצלת כמעט
קורעים את הקש, ואז שקט מוחלט.

האישה קמה ממושבה בשקט וצעדה בצעדים מהירים לעבר היציאה, ירון
יצא מתוך גופה ונפל שדוד לצידה על המחצלת, סברינה נשארה באותה
התנוחה, נשימותיה היו כבדות ומהירות מאוד, כמו חית טרף לאחר
מרדף ארוך ומתיש אחר הטרף, הוא הביט בעיניה הם היו מלאות דמעות
והיא החלה בבכי קורע לב, הוא לא ידע איך להגיב, גם אם רצה גופו
היה אסור לתשוקה העזה שחווה ללא יכולת להזיז איבר מגופו ואז
הוא הבין ולא האמין, האישה שנכנסה הייתה האמא שהיא לא ראתה
כמעט עשר שנים תמימות, האמא שקנאה כל כך לתשוקתה של ביתה.    
             

פרק ה' - בערבות הפרא

הטרמינל בשדה התעופה בין גוריון היה הומה אדם בשעה זו של
הצהריים, על לוח הזמנים האלקטרוני הגדול היה רשום בירוק זוהר:
ניירובי - ת"א שעה שלוש בצהריים סופי, השעה הייתה שלוש ועשרים
ושירה ודפנה עמדו מחובקות באולם ההמתנה הגדול, לידם עמדו חמורי
סבר שוטר במדים אזרחיים ונציג שחום עור משגרירות קניה בישראל.
דפנה נזכרה בשיחת הטלפון שקבלה למשרד משירה שהודיעה לה על
העלמותו של ירון, היא עזבה את המשרד בריצה וטסה לתחנת המשטרה
ובהמלצתם לשגרירות קניה, עיניה אדומות מבכי, שירה מחבקת מנסה
לנחם, שלוש עגלות מלאות במזוודותיהם של השלושה נאלץ אבי לגלגל
בעזרת אחד מעובדי הטרמינל לכיוון היציאה, עיניו תרות אחר שירה
ודפנה וכשהן ראו אותו פתחו בריצה מחבקות בבכי, געגוע ועצב, אבי
נלקח על ידי השוטר ונציג השגרירות לתחנת המשטרה בנמל התעופה על
מנת למסור עדות ראשונה ומיד לאחר מכן ניגש לסניף הבנק הקרוב
לבצע העברה של כסף לבנק שקבעו קודם לכן הוא ושי בניירובי.  
מנהל מלון סרנה ישב באי נוחות בכורסתו מאחרי שולחן משרדו,
רגליו מתותות לפנים ואצבעות ידיו משולבות מאחרי עורפו, מולו
ישבו שי וחסאן מנסים לדלות כל פרט מידע שהיה ידוע לו על המלצר
שעבד אותו הערב בבר.
"בכל מקרה"  אמר להם  "תצטרכו לחכות לפקיד הלילה שראה אותו,
היו לי שישה מלצרים באותו הערב, ואני לא רוצה להביך אף אחד
מהם".
שי כבר היה על סף גבול יכולת סבלנותו לאדישות שהפגין מנהל
המלון, חסאן שראה זאת הודה מיד למנהל המלון והודיע לו בנימוס
שהם יחזרו בלילה מאוחר יותר וקם מכסאו סוחב את שי איתו החוצה.
"נצטרך לחזור בלילה שי , לא יעזרו לנו עצבים עכשיו"
בשעה עשר בדיוק התייצבו השניים בלובי הגדול של המלון, סורקים
במבטם את הנכנסים, בשעה עשר ורבע בדיוק התייצב פקיד הקבלה
שפגשו בעיירה קראטינה למשמרת הלילה, הוא זיהה אותם וברכם
לשלום, חסאן ניגש אליו והחליף איתו מספר מילים והם ניגשו
שלושתם למשרדו של מנהל המלון.
"ערב טוב..ג'מבו.." ברך אותם בלבביות המנהל.
"ג'מבו" ענה שי והביט בפקיד הקבלה ממתין לדבריו.
"זה היה פדי אדוני" אמר הפקיד בנימוס למנהלו.
"מממ..הבנתי" אמר המנהל וגרד את ראשו  "אוקי..אתה יכול לחזור
לעבודה"
הפקיד ציית ויצא במהירות מהחדר.
"תראו" אמר והמשיך לגרד את ראשו  "פדי הוא משבט המסאי, ולפי מה
שספרתם לי בצהריים החבר שלכם נלקח כנראה לרמות הלבנות, עד כמה
שידוע לי השבט שפדי השתייך אליו נמצא באיזור המערבי הקרוב לנהר
המרא"  הוא נראה דיי מוטרד והוסיף  "אבל זה ממש מוזר, לעולם לא
קרה כאן מקרה דומה בעבר ופדי היה נחשב לעובד חרוץ ונאמן ולעולם
לא היתה איתו בעייה וגם השבט שאליו השתייך היה בסך הכל בסדר
ומסביר פנים לתיירים, בכל אופן כך הוא פעם סיפר לי"
"היה?..מה הכוונה היה"  ניסה שי להבין מדבריו
"הוא התקשר הבוקר והודיע לי שהוא ועוד בחורה חדשה שעבדה כאן
והציג אותה כבת דודתו, דבר שלא ידעתי מעולם, לא יעבדו כאן
יותר"  ומיד הוסיף  "תראה אני לא מחזיק כאן רישומים של העובדים
ולא מעניינים אותי חייהם הפרטיים הם מקבלים את כספם ויכולים
ללכת כאוות נפשם".

שי שלח את ידו לכיסו ושלף את ארנקו כל מה שנשאר לו שם היו
עשרים דולר, הוא תחב אותם באי רצון מופגן לידו של המנהל והודה
לו מאוד על המידע שסיפק להם והם יצאו מהחדר.
"לפחות התצמצמנו באלף קלומטר מרובע וזה המון"  אמר חסאן.
בבוקר שלמחרת הם נפגשו בפתח המלון ונגשו מיד לבנק למשוך את
הכסף שאבי הפקיד יום קודם לכן, היו שם כחמשת אלפים דולרים
וחסאן הודיע שזה בהחלט אמור להספיק כולל ההטסה של שניהם הביתה
חזרה, הם הצטיידו במזון, מים ומפות ויצאו לדרך.

אופק אין סופי מכוסה עשב צהוב, משפחה של צ'טות עושה דרכה
באצילות חתולית לעבר בור המים, משק כנפיהם של אלפי ציפורים
צבעוניות צבעו את השמים, עדר פילים אפורים חוצה את השביל שנסעו
בו וסחטו קללה משי כשנזכר בסרט התעודה שצפו אותו הערב בביתו של
אבי ובגלל הפילים הללו הוא נקלע למצב המוזר הזה, שבוע ימים
חלפו מאז שעזבו את העיר, שואלים וחוקרים בדרכם את כל מי שחלף
על פניהם, אם היו אלה תיירים או שחורים מילידי המקום, עד שאחר
הצהרים אחד ממש כשלוש שעות לפני שקיעת השמש הם ראו את מה
שחיפשו.
טנדר טויוטה כחול דומה מאוד לתיאור שמסר פקיד הקבלה במלון עקף
אותם במהירות ומעלה ענני אבק כתום מאחוריו, שי וחסאן הביטו אחד
בעיני השני בפליאה.
"טוס אחריו" צרח שי.
קל היה להבחין שעוקבים אחריך במישורים הפתוחים של הסאוונה,
ולכן העדיף חסאן לשמור מרחק רב מאוד ולנסות לעקוב אחר סימני
הצמיגים שהשאיר הטנדר על החול החום אדמדם, דבר שאילץ אותם
מידיי פעם לעצור ולרדת מהג'יפ ולבדוק את דרך העפר, אך לבסוף
השתלמה סבלנותם והג'יפ נראה חונה סמוך לפתחו של כפר מסאים קטן
מאוד, כעשרה קלומטר מזרחית לנהר המרא, הם התקרבו באיטיות מנסים
לא לעורר את חשדם של דיירי הכפר ועצרו את הג'יפ קרוב לטנדר
הכחול, שי לקח עימו מצלמת וידאו ומצלמה רגילה ונראה תייר לכל
דבר, הם ירדו מהג'יפ והתקדמו ברגל לעבר הכניסה הצרה לכפר,
כשהתקרבו לפתח יצאו וחלפו על פניהם ללא מבט שלושה גברים לבושים
חאקי ולראשם כובע עגול עשוי מקש, הם נשאו רובים ישנים וארוכי
קנה, חגורה רחבה מלאה תחמושת קשטה את מותניהם, הם נכנסו לטנדר
ועזבו במהירות את המקום, חסאן ושי נכנסו דרך הכניסה הצרה לתוך
שטח הכפר, את פניהם קידם בחיוך מסביר פנים איש צעיר לבוש
בבגדים מסורתיים, חמוש בכידון ארוך ומגן אליפסי צבעוני, הם
הציגו עצמם כתייר ומדריך שילמו לאיש כשבע מאות שילינג ונכנסו
פנימה.
הכפר היה יחסית קטן לכפרים האחרים שהיו בהם, ומגודר בגדר נמוכה
העשוייה מענפי עצים יבשים, חצי מעגל של בקתות זעירות עשויים קש
מעורב בצואת בקר, מדורות קטנות בערו בחלק מהפתחים הקטנים,
במרכז הכפר נבנתה מעין גורן רחבה ועגולה ומגודרת גם היא באותם
ענפי עצים יבשים, בחלק האחורי ממול לבקתות רבצו מספר פרות
חומות בעלי קרניים גדולים, תרנגולות ואפרוחיהם לקטו פרורים בכל
מקום, סביב השניים התגודדו מספר רב של ילדים יחפי רגליים לבושי
פסות בד קרועות מכל גווני הצבעים והגילאים, אליהם הצטרפו מספר
מבוגרים שהשגיחו ביד קשה, שי הוציא את מצלמתו והחל לצלם ולחייך
אליהם, חסאן השאירו עם החבורה הגדולה שהחלה להתגודד והחל לצעוד
לעבר מבנה גדול שהיה בנוי בצמוד לגורן בחלק המערבי של הכפר,
המבנה עורר את סקרנותו של חסאן מכיוון שהיה יחסית גדול למבנים
הרגילים שראה בכפרי המסאים וקירותיו היו עשויים במבוק וקש
ותקרת תמר כיסתה אותו, הפתח של אותו המבנה היה סגור ביריעת בד
אדומה, חסאן הביט סביבו ובדק שאין איש שמסתכל עליו, לשימחתו
כולם היו מרוכזים בשי שהוציא מתרמילו שקיות ממתקים ושתייה
שנשארו עוד משבוע שעבר וחילק לסובבים אותו, הוא המתין לשעת
כושר וניכנס פנימה לתוך המבנה וסגר אחריו את יריעת הבד.
ריח דם טרי היכה בנחיריו, הוא בחן בזהירות את המבנה, במרכו היו
גל אבנים שחורות עדות למדורה שבערה זמן קצר קודם לכן, גליל של
מחצלת קש הייתה מגולגלת באחד הפינות, לפיד כבוי עמד כשידיתו
תקועה בערמת אבנים גדולות, אבל פריט אחד משך את ליבו יותר
מכול, באחד מפינות המבנה הייתה ערמת פריטים שזעזעו את נשמתו,
הוא התקרב לערמה וחש שרגלו דרכה על חפץ מסויים, הוא הרים את
החפץ וראה שהייתה זו חגורה מעור עם אבזם נחושת מעוגל, הוא גלגל
את החגורה ותחב אותה עמוק לכיסו, הוא חזר לכיוון הפתח, בדק
שאין איש סביב ויצא החוצא לעבר שי.
לא היה סימן לירון, שי צילם עוד מספר תמונות הודה בחיוך על
האירוח החמים וצעד אחרי חסאן לעבר היציאה מהכפר, הם נכנסו
לג'יפ ונסעו לעבר הנהר.
"ראיתי שנכנסת למבנה ההוא" אמר לפתע שי.
ידיו של חסאן רעדו על גלגל ההגה, הוא הוציא מכיסו את החגורה
ומסרה לשי.
"אתה מזהה את החגורה"? שאל.
שי לקח את החגורה מידיו, עיניו רשפו מכעס מהול בתיקווה.
"היא של ירון, הוא פה..הוא בכפר...תחזור לשם" צרח שי.
"זה לא פשוט כל כך, שי" אמר חסאן והוסיף "היה שם עוד משהו
במבנה"
"מה היה"?
"שלושת הגברים שראינו בטנדר הכחול הם ציידים לא חוקיים, במבנה
היתה ערמה גדולה של קרני קרנפים וניבים גדולים של פילים, וזה
אומר שכל השבט מתפרנס מתיירים רק לכיסוי, ירון לא היה במבנה אף
על פי שהסימנים מראים שהוא היה שם, או שהוא נלקח משם או ש..."
"או שמה" חקר שי בעצבנות.
"לא יודע, אני רוצה לחזור לשם לבד הלילה, זה מאוד מסוכן אני
יודע, אתה תשאר באחד לודג'ים פה בסביבה ואני אצא הלילה לבדי"
"אולי נודיע למשטרה" הציע שי
"ואתה חושב שלמשטרה אכפת מירון" אמר חסאן "אם הם יבואו לכאן
עלולים להיות יריות לכל עבר ולך תדע"
"אתה בטוח שאתה רוצה לחזור לשם לבדך"? שאל שי
"כן, אני בטוח"
השמש כבר עמדה לשקוע והלודג' הכי קרוב היה במרחק שעתיים נסיעה
דרומה מהמקום שנמצאו, למזלם הם מצאו בצד השביל הרחב מבנה גדול
ונטוש שהיה שייך בעבר לשומרי הסאפרי או בשפה המקומית רנג'רים,
הם החליטו לחנות שם ולמצוא לשי מקום נוח והכי חשוב בטוח, על
מנת שיוכל להשאר בו עד שחסאן יחזור, הוא השאיר בידיו של שי
מכשיר קשר קטן למקרה שחלילה חסאן לא יצליח לחזור ממשימתו "אם
לא אחזור עד מחר בצהריים תנסה להביא לכפר את הרנג'רים" אמר לו,
הוא הניע את הג'יפ ונע חזרה מזרחה.

בדרך כלל אין המסאים נוהגים להשאיר שומרים בשעות החשכה וסומכים
הם על אש המדורות אל מנת להרחיק מעדריהם חיות טרף רעבות,
העננים כיסו את השמים והחשכה שלטה בסוואנה, להקה של לביאות
חצתה את השביל המואר בפנסי הג'יפ, עיניהם זוהרים ירוק כשני
פנסים קטנים, חסאן חשש יותר מהרנג'רים המפטרלים בלילות מאשר
מהנסיון לחדור לכפר, הוא ידע שחל איסור מוחלט לתיירים לנוע
בסאוונה לאחר שקיעת השמש, וכל נקודת אור שראה מרחוק גרמו לו
לכבות את אורות הג'יפ ולעצור בצד עד שהאור היה נעלם, לבסוף
לאחר כשלוש שעות נסיעה הוא ראה את אורה הכתום של מדורות הכפר
מעל הבקתות הכהות, הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה חצות בדיוק.
הוא כיבה את אורות הג'יפ והתקרב בהילוך סרק עד שנעמד במרחק של
מאה מטרים מהגדר המערבית, בצד הדרומי ליד פתח הכפר הוא ראה את
טנדר הטויוטה הכחול חונה בסמוך לכניסה וליבו נתמלא חששות, הוא
דמם את המנוע והחל לצעוד בזהירות ובצעדים מהירים לעבר הגדר
המערבית, הוא התקרב לגדר והציץ פנימה מבין הענפים היבשים, כמעט
כל מבוגרי הכפר היו בחוץ לצד מדורה גדולה, נשים וילדים הוא לא
הצליח לראות אבל הוא שם לב לתנועה ערה של גברים ליד המבנה
הגדול, לא הרחק מהחבורה הגדולה שעמדה ליד המדורה הגדולה הוא
ראה מדורה קטנה יותר ולידה ישבו שני אנשים, הוא אימץ את עיניו
שהצליחו אט אט להתרגל לחשכה וראה אותו.
תדהמה היכתה בו, והוא שפשף את עיניו שוב ושוב כדיי לקלוט היטב
את התמונה, ירון ישב לצד המדורה, את גופו הלבן קישטה גלימה
אדומה ומסורתית, הוא היה יחף ועל פרקי ידיו היו עשרות צמידי
חרוזים צבעוניים, הוא לא היה מגולח וזקנקן כיסה את כל פניו,
מולו ישב מסאי מבוגר מקושט מכף רגל ועד ראש וחסאן הבין מיד
שמדובר בראש השבט, הם דברו בניהם בשפת סימני ידיים ונראו מאוד
מחוייכים, חסאן עשה בדיקת נתונים מהירה והבין שסיכוייו לחדור
בחשאי לכפר שאפו לאפס ועבר לתוכנית ב'.

אורות פנסי הג'יפ חדרו לתוך הכפר מבעד לפתח הצר, קורעים את
החשכה ובלעו לתוכן את האור הדל של המדורות, ירון הספיק לראות
חמישה לוחמים חמושים רצים לכיוון הכניסה מניפים בחניתותיהם
באיום, הוא והבאבו קמו על רגליהם והחלו לצעוד לעבר היציאה,
ירון ראה מבעד לאורות הגי'פ המסנוורים את דמויותיהם של שני
לוחמים האוחזים ותומכים בזרועותיו של איש נמוך קומה וצועדים
לעברם, כשהתקרבו ראה ירון שמדובר באיש שחור, עיניו היו עצומות
וראשו שמוט לצד, הם הושיבו אותו ליד המדורה ורצו לעבר אחד
הבקתות, מתוך ההמולה שהשתררה התעוררה סברינה ויצאה לעבר ירון,
בדרכה התעכבה ליד אחד הלוחמים ושוחחה איתו, היא התקרבה לירון
ואחזה בידו והוא הביט בה במבט משתאה.
"מה קרה"? שאל
"הלוחמים אמרו שהאיש הזה סיפר להם שהוא הלך לאיבוד" אמרה
והצביע על חסאן "ויותר מכך הוא הספיק לספר על איזה תייר שהיה
איתו וירד לצלם צבוע, התייר הותקף והוא ברח ואיבד את דרכו
ולמזלו הגיע לכאן ומיד לאחר מכן איבד את הכרתו"  והוסיפה
"איזה מוזר..הם היו כאן אתמול אחר הצהריים ביקרו בכפר וצילמו
פה"

ירון וסברינה אחזו ידיים והתקרבו אל האיש השחור ששכב ליד
המדורה, מתוך אחת הבקתות יצאה אישה ובידה כד קטן עם מים, היא
רכנה לעבר האיש והרימה את ראשו על מנת להרטיב את שפתיו ותוך
כדי כך האירה האש את פניו, פניה של סברינה קפאו ועיניה נקרעו
לרווחה, ירון חש את כף ידה הקטנה רועדת בתוך ידו וראה איך צבע
פניה השחורות חוורו, הוא הביט בפניו של האיש השחור ששכב והאישה
החלה להשקותו בטיפות מים קרירות, האיש פקח לאט את עיניו והסתכל
ישירות לתוך עיניו של ירון, שוב הבזקים מוזרים היכו במוחו,
ירון שם את שתי ידיו אוחז בראשו ועצם את עיניו בחוזקה מנסה
לבאר את ההרגשה המוזרה שתקפה אותו, הוא היה בטוח שהוא מכיר את
האיש, תמונות מוזרות צויירו ללא סדר מנסות להתחבר, הוא הרגיש
במשיכה חזקה בידו וראה איך סברינה מנסה נואשות למשוך אותו
הצידה.
"בוא...בוא נלך מכאן"  קראה אליו.
הוא הביט בה בהשתאות.
"בוא...נלך מכאן, ירון" התחננה אליו שוב.
"לא...אני רוצה וסקרן לראות מה קורה"  אמר בתקיפות.
מתוך ההמולה ששררה סביב הופיע ונעמד לפתע מולה אחד הלוחמים
ושאל אותה בשפתם בקשיחות לפשר הדבר, היא סיננה מתוך פיה משפט
קטוע והניעה את ראשה בשלילה, הלוחם שלח מבט קר לתוך עיניו של
ירון ונעלם בחשיכה רץ לעבר המבנה הגדול, חסאן התיישב בנתיים
נעזר בשני לוחמים ולגם מתוך הכד את שארית המים, ירון התיישב
מולו והביט שוב עמוק לעיניו, חסאן הביט בו באדישות ולא הניד
עפעף, ירון לקח מידו את הכד ועזר ללוחמים להעמידו על רגליו, הם
לקחו את חסאן לעבר הגורן הגדולה והשכיבו אותו ליד הגדר
הפנימית, אחת הנשים הוציאה שמיכה גדולה מאחת הבקתות ומסרה אותה
לירון על מנת לכסות אתו מצינת הלילה, חסאן הביט סביבו מנסה
לסקור את מצב הדברים, ממקום מושבו הוא הצליח לראות איך מספר
לוחמים מכבים את האש הגדולה שהאירה את פנים המבנה הגדול, ירון
וסברינה ישבו מולו, ולידם עמד לוחם אחד חמוש מכף רגל עד ראש,
שאר בני השבט התפזרו לאיטם והבאבו לא נראה יותר בסביבתם, חסאן
עדיין לא הצליח להבין למה ירון לא מזהה אותו וניסה לתרגם את
המצב, אולי הוא פחד לזהות, אולי הוא תחת איום, אך תווי פניו
של ירון היו אטומים לגמרי, הם ישבו ארבעתם שעה ארוכה ולא
הוציאו הגה מפיהם, הוא חש מנומנם ועצם את עיניו.
נביחה של כלב העירה את ירון משנתו, על ברכו נחה ראשה של
סברינה, הלוחם שכב לצידם ישן שנת ישרים, הוא הביט בחסאן, הוא
היה ער לחלוטין ועיניו פקוחות מביטות בירון.
"אתה מסומם, ירון" אמר לו לפתע חסן והביט בסברינה "אתה מסומם
לגמרי" הוסיף.
ירון התעורר לגמרי והביט בחסאן מנסה לקלוט את דבריו, לא הבין
כיצד הוא הכיר את שמו.
"מי אתה" שאל ירון.
"אני...? אני חסאן..זה מזכיר לך משהו"? אמר בציניות מוזרה.
"חסאן"? חזר על דבריו וניסה בכל כוחו לזכור.
חסאן הביט בסברינה.
"היא סיממה אותך לגמרי, ירון, יש לך חברים משפחה, אתה לא שייך
לכאן"
שוב אותם קטעי זיכרון מוזרים.
"באתי לקחת אותך מכאן"  הוסיף חסאן  "שי מחכה לך לא הרחק מפה"
אמר.
"שי?"
התמונות החלו לחזור אט אט לזיכרונו הוא חש בזיעה המוזרה שהחלה
שוב לכסות את גופו, הוא שלח מבט לעבר סברינה וליטף את ראשה
המגולח.
"מי אני"?  שאל ירון.
חסאן סיפר ותאר לו את שעבר עליו ועל שי ואבי, על שירה שהכיר
מסיפוריו של אבי , על שי חברו הטוב, על ההעלמות שלו באותו
הלילה כשירד לבר המלון לפני הטיסה, על דפנה והצהרותיו כמה שהם
אהבו וכמה התגעגע ורצה לשתף אותה בחוויות שעברו, את החיפושים
אחריו במשך שבוע שלם כמעט ללא תקווה, ירון הקשיב בדממה מוחלטת
והפזל החל להבנות לאט בראשו, הוא חש את ידו הרועדת על ראשה של
סברינה.
"עכשיו זה הזמן"  אמר חסאן  "אני ואתה נרוץ יחד לג'יפ, המפתח
בכיסי, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת"
"לאן שתלך אלך איתך" נשמע לפתע קולה החנוק של סברינה.
הם הביטו בה מופתעים, היא שמעה את כל שיחתם והעמידה פני ישנה,
ירון אחז בידה ולא הפסיק ללטפה, והיא אמרה.
"אם אשאר כאן ימיתו אותי מיד, אסור לי להישאר כאן...אני
מתחננת, ירון..קח אותי איתך"
חסאן הביט בשעונו, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, לא הייתה שום
תנועה בכפר הקטן, הם קמו בשקט מוחלט מדלגים בזהירות מעל גופו
הישן של הלוחם ששכב לצידם, וצעדו בצעדים מהירים לעבר הפתח,
החשכה הייתה כמעט מוחלטת, הפתח היה סגור בענפים על מנת למנוע
מחיות טרף להיכנס למתחם, הם החלו להסיר בזהירות את הענפים
מנסים להיות שקטים ככל שיכלו, הענף האחרון שחסם את דרכם נשבר
בקול נפץ, חסאן הביט לאחור וראה גוש שחור ונמוך מאוד נע לעברם
במהירות, היה זה אחד הכלבים ששמרו על העדר, סברינה התכופפה
לעבר הכלב שהכיר אותה ואת ירון ושלהפתעתם היה דיי שקט וליטפה
את ראשו מרעיפה אליו מילים מרגיעות בשפת ה-מא, ירון עזר בנתיים
לחסאן  להזיז את הענף הכבד הצידה, ואז התחילו הנביחות הרמות
שגררו אחריהם נביחות נוספות סביב הכפר הקטן, קולות וצעקות
נשמעו לפתע מתוך הבתים הקטנים.
"מהר...רוצו..צרח חסאן"
כעשרה מטרים הפרידו בינם לבין הג'יפ, הם החלו לרוץ לכיוונו ואז
נשמעה ירייה שפילחה את האוויר והדהדה שניות ארוכות בדממת
הסוואנה, חסאן חש חבטה חזקה בירכו ונפל ארצה, הצעקות גברו
והתקרבו אליהם במהירות, ירון שרץ לצידו של חסאן נעצר והעמידו
על רגליו, חסאן הוציא מכיסו את מפתח הג'יפ ומסרם לירון, למזלם
דלתות הג'יפ לא היו נעולות וסברינה קפצה ראשונה פנימה, ירון
עזר לחסאן להיכנס מכיוון דלת הנהג לתוך הג'יפ ודחפו פנימה
לצידה של סברינה ותוך כדיי כך סחט מגרונו צרחה איומה של כאב
מירכו, הוא התיישב מאחורי ההגה, חסאן הדליק את אור תא הנוסעים
וירון הכניס את המפתח והתניע את הלנד רובר, המנוע הגיב מיד
בנהמה חזקה, הוא הדליק את הפנסים הראשיים והתמונה שראה תישאר
בזיכרונו לתמיד, בתוך אלומת האור הוא ראה כעשרה לוחמים מניפים
בחניתותיהם רצים בריצת אמוק לעברו, בתוכם הוא ראה את אחד
הציידים בבגדי החאקי שנעמד והחל לכוון את הרובה הגדול לעברם,
ירון לא איבד את עשתונותיו, שילב להילוך אחורי ולחץ בחוזקה על
דוושת הדלק, נשמעה עוד ירייה באוויר ומיד לאחריה מכה חזקה בפח
המרכב.
"סע שמאלה..ירון...מערבה" הספיק חסאן לצעוק לפני שאיבד והפעם
באמת את הכרתו.
סופת החול שהשתוללה בחוץ איימה לקרוע בכל רגע את המיתרים
הדקיקים שאחזו בקושי רב את אוהל הסיירים הרעוע, דפנות בד
הברזנט חבטו בחוזקה ונעו כגלים, כמעט ונכנעים לרוח החזקה, השמש
כוסתה כליל בענני אבק וצבע צהוב מוזר ומפחיד השתלט על הסאוונה,
רוח שחדרה דרך חריר בגזע עץ הבאובאב החלול שניצב בסמוך ניגנה
בצליל מהדהד וגבוה ופילחה את ההאויר שבתוכו כיללת התן, ירון
היה חייב להגיע אל הג'יפ על מנת להוציא מתוכו את מיכל מי
השתייה, הוא הושיט את ידו אל רוכסן האוהל וניסה לפתוח פתח קטן
על מנת להציץ החוצה, שטף אדיר של רוח וחול חבטו בכוח בפניו,
חודרים דרך עפעפיו כמו מאות מחטים שגרמו לו לעיורון זמני, הוא
סגר מיד בחזרה את הפתח, זה היה בלתי אפשרי, הפנס שהיה תלוי על
המוט המייצב של האוהל האיר בקושי את פנים האוהל ושטף באור דל
וצהבהב את פנים האוהל, מנסה לשוא לשטוף את עיניו במעט המים
שנשארו בבקבוק שלקחו איתם קודם לכן מהג'יפ, הוא התיישב בפינת
האוהל והמתין בכניעה לאימא טבע שתרגע, שתסלח, לידו על רצפת
האוהל הדקה שכב חסאן, עיניו עצומות ותוי פניו מעוותות בכאב,
גלי כאב שהפצע הטרי והמדמם בירכו הימנית נשלחו למוחו, התחבושת
המאולתרת שהייתה כרוכה סביב הפצע הייתה ספוגה בדם, ירון קרע
עוד פיסת בד אדומה מהיריעה שכיסתה את גופו והחל להסיר את
התחבושת הישנה, פצע גדול ומכוער נגלה לעיניו, למזלו של חסאן
קליע הרובה חדר לירכו מאחור ויצא מלפנים, אנחת כאב נפלטה מפיו
של חסאן כשירון החל לחבוש בזהירות את ירכו מחדש, מגיש לשפתיו
הסדוקות את מעט המים שנשארו בבקבוק, לצידו של חסאן ישבה
סברינה, מנסה לשוא למצוא תנוחה מתאימה, עיניה השחורות בהו
נטולות הבעה בירון, הוא הביט בה ובחסאן באדישות ושוב ניסה בכל
כוחו להתאים את כל חלקי הפזל, הוא העביר לידה את הבקבוק והיא
סחטה את הטיפות האחרונות לתוך גרונה, סברינה אחזה בראשו של
חסאן והניחה אותו על יריכה וניקתה בשארית הבד את איגלי הזיעה
שבצבצו במצחו ואז ממש כמו שהכל התחיל כך גם הסתיים, שקט מדהים,
ממרחק לא רב נשמעה קריאתו של עורב שחור שנח גבוה במרומי אחד
העצים וקול משק כנפייה של אנפה לבנה נשמע מעליהם, ירון זחל
באיטיות לעבר הפתח ופתח את רוכסן האוהל, הרוח שככה לגמרי, אך
הצבע נשאר עדיין צהוב ומוזר.

גלגלי הג'יפ חרשו בעקשנות את הבוץ העמוק, ירון אחז בחזקה בגלגל
ההגה מנסה למתן את התנודות החזקות, חסאן ישב מאחור על המושב
ספק יושב ספק שוכב מנסה להשען על דפנות המרכב כשרגלו הפצועה
מונחת לאורך המושב, הוא פתח את תרמיל הגב וניסה למצא שאריות של
אוכל שלקחו עימם הוא ושי כדי לנסות להרגיע את הרעב שהציק, הרבה
לא נשאר והמעט שהיה צריך להספיק לשלושתם בנתיים. ירון בלם את
ג'יפ לפני הסתעפות דרכים, הסופה הפתאומית שככה כליל ואת מקומה
תפסה דממה מוחלטת צבועה באורה הכתום של השמש שבערה טרם השקיעה,
משפחות ענק של ג'ירפות ופילים חוצות את האופק ולהקות של אריות
מטילות אימה על האנטילופות אוכלות העשב, עדר צבאי תומסון
מפוספסים חצו בריצה קלילה את שביל העפר האדמדם, חסאן זכר וידע
בדיוק את מיקומם יחסית לנקודה שהשאיר את שי.
"קח שמאלה" לחש חסאן.
"אתה בטוח"?
"כן, קח שמאלה" התעקש.
"אוקיי" נכנע ירון,
ללא היסוס הניע ירון את הג'יפ ופנה שמאלה בהוראת מדריכו, השביל
הפך בהדרכה לצר ובוצי, ירון שילב את ההנעה הכפולה ורחש כבוד
לעוצמת מנוע הלנד-רובר שפילח ללא מאמץ את הדרך הקשה, ואז הם
ראו את המבנה הנטוש ממש מולם.

פרק ו' - דפנה

שי יצא מתוך המבנה ורץ במהירות לעבר הג'יפ, שוב תמונות קטועות
היכו כברק את מוחו של ירון שעה ששי פתח את הדלת וניכנס פנימה
מתיישב לידו, הוא זרק את התרמיל שהיה איתו לאחור והביט בעיניו
של ירון בחיוך, ואז הוא קלט את המראה המוזר, פניו המזוקנות
והלכלוך שכיסה את ירון, הבגדים המוזרים שלבש, האישה השחורה
מגולחת הראש והלבושה סגול שעל ירכיה נח ראשו של חסאן שרגלו
הייתה חבושה בפיסת בד אדומה ומדממת העלו פליאה ותדהמה בפניו.
"תתחיל לנגן" אמר שי, וסחט חיוך מוזר מירון, המשפט הזה היה כל
כך מוכר לו.
"לאן לנסוע"? שאל ירון את חסאן ומתעלם משי.
"תיסע כך שהשמש תהיה תמיד בצד שמאל שלך" ענה חסאן בלחש ואיבד
שוב את הכרתו.
סברינה קמה ממושבה והניחה בזהירות את ראשו של חסאן על המושב
הרחב, היא קרבה את פניה אל שי והחלה "לנגן".

שדה התעופה של ניירובי היה עמוס בתיירים והמיזוג בקושי קירר את
אולם הטרמינל הגדול, דפנה גילתה להפתעתה שהמקומיים היו מאוד
אדיבים וניסו לעזור לה בכל דרך אפשרית, הנסיעה במונית למלון
סרנה עברה בנוחות יחסית, היא הביטה דרך החלון החוצה משחזרת את
שיחת הטלפון משי...מצאנו את ירון...צרח לתוך השפופרת, היא
החסירה פעימה..."אנו נמצאים עכשיו בעיר נאקורו מחר נהיה
בניירובי"...היא שאלה לשלומו, בקשה לדבר איתו..."הוא לא יכול
לדבר כרגע, דפנה"...אמר שי וקולו נשמע מוזר
במקצת...."למה?...מה קרה לו"... שאלה בדאגה..."הוא בסדר, אל
תדאגי".....ענה והוסיף..."יום רביעי או חמישי הבא תלוי בטיסות,
נגיע ארצה"...אך היא התעקשה ושאלה שוב...."באיזה מלון
תתאכסנו"?...הקו החל להיות משובש ורעשים חזקים תקפו ברקע את
הקו..."במלון סרנה"...צרח שי...והשיחה נותקה.

דפנה סרבה לחכות שבוע שלם והחליטה לטוס מיד לניירובי, חשש כבד
היה בליבה והיא ידעה שמשהו אינו כשורה, שלושה ימים אחרי שיחת
הטלפון מצאה את עצמה נפרדת מאבי ושירה בשדה התעופה בן גוריון,
מרתון של אישורים, חיסונים והכל היה מסודר.
"מלון סרנה, גברת"  אמר נהג המונית במבטא סוהלי כבד מעיר את
דפנה מהרהוריה.    
דפנה הודתה לו ושלשלה בנוסף למחיר הנסיעה תשר נכבד ביותר של
שלושה דולרים לנהג, הוא חייך חיוך רחב ועזב את המקום, מלבד
מזוודה קטנה אחת עם חפציה האישים ומעט בגדים להחלפה היא לא
נשאה איתה דבר, היא התקדמה בצעדים מהירים לעבר דלת הכניסה
הרחבה, נכנסה פנימה וראתה את שי עומד ממש מולה.
"זה היה ממש מיותר שתבואי לכאן" אמר לה ונשק קלות על לחייה.
"איפה הוא"? אמרה והחלה צועדת לכיוון המעליות.
"חכי רגע דפנה"  אמר שי ולקח מידה את המזוודה  "אנו צריכים
לדבר".
דמעות נקוו בעיניה, היא לא התייחסה לדבריו והסתובבה סהרורית
סביב עצמה מנסה למצא את הדרך לסוויטה, שי חיבק את כתפיה והוביל
אותה לכיוון המעלית.

ידיה נשמטו לצדדים באפיסת כוחות, שינייה חרקו ורעד עבר בגופה,
עיניה הדומעות נעצמו בכח רב סוחטים דמעה שזלגה על לחייה
הסמוקות סגרו את המסך על התמונה שנחרטה, על השיטח ברצפת החדר
נשען על דופן המיטה הרחבה ישב ירון, על המיטה ישבה סברינה
רגליה על הריצפה בין יריכיה נשען לאחור ראשו ואצבעותיה מלטפות
ברוך את שיערו, הוא היה לבוש במכנס חאקי קצר ואפודה צהובה, היא
לבשה חצאית כחולה קצרה וחולצת טריקו אדומה, שניהם מביטים בדפנה
שקפאה במקומה במפתן דלת הכניסה.
"שלום דפנה" אמר לפתע ירון.
"מנייאק" צרחה אליו, הסתובבה וברחה החוצה מהחדר.
שי הביט עמוקות בעיניו של ירון חסרי ההבעה, הניח את המזוודה
בריצפת החדר ויצא בריצה אחריה, הוא מצא אותה באולם הלובי ישובה
על אחד הכורסאות ופניה שקועים במשען העור הרחב, הוא ניגש
בזהירות והתיישב לצידה מניח את כף ידו בעדינות על כתיפה, דפנה
הסתובבה הניחה את ראשה בחזהו ופרצה בבכי קורע לב.

הוא סיפר לה את הכל, את כל מה שסברינה ספרה לו ואת כול מה
שהצליח ללקט מירון, על אותו ערב גורלי כשיצא לשתות בבר ופגש שם
את סברינה, על החטיפה, על הטקס שנכפה עליו ברצונו, על מבצע
החילוץ הנועז של חסאן, דפנה הקשיבה לכל מילה ופניה היו כבושים
בכתפו של שי, הוא ליטף את שערה והביט ארוכות בעיניה האדומות.

"אנו ננסה להחזיר אותו...יהיה בסדר" והוסיף "היית צריכה לראות
אותו כשאני ראיתי אותו לראשונה, זקן   קישט את פניו והוא היה
לבוש בתלבושת מסורתית של השבט שלה, רק כשהגענו לעיר נאקורו
במאמצים רבים הצלחנו להלבישו ולגלחו"
"ומה עם חסאן..איפה הוא עכשיו"?  שאלה אותו.
"הוא יהיה בסדר, אשפזו אותו בניירובי למעקב וכנראה שישוחרר
בעוד מספר ימים"
"למה זה קורה לי..למה"? יבבה בכתפו.
"תלכי אליהם עכשיו"  אמר לה  "אני חייב ללכת לבקר את חסאן קצת,
יש לנו עוד עניינים שעלנו לסגור"
דלת הסוויטה נפתחה, להפתעתה היא מצאה אותם באותה התנוחה, היא
התקרבה והתיישבה על קצה המיטה לצידה של סברינה, עיניה לא משו
מעיניו של ירון, המצב היה מאוד מוזר ומפחיד, במצב ובמקום אחר
היא הייתה פשוט צורחת מקללת והולכת משם, היה משהו מסטי ולא
ברור במבט של ירון וסברינה שהקפיא את דפנה במקומה, ירון בעודו
ישוב על השטיח ראשו נשען על יריכה החשופה של סברינה הביט בה
בשתיקה, עיניה היו אדומות ודמעה עקשנית זלגה על לחייה, סברינה
הביטה בה שלחה את ידה ואחזה בכף ידה של דפנה, דפנה משכה
בעצבנות את ידה לאחור מתעלמת ממנה, היא הוסיפה להביט ארוכות
לתוך עיניו, מנסה להבין דרכן את מחשבותיו אך ללא הצלחה, היא
ראתה איך אצבעות ידיה השחורות של סברינה משוטטות בעדינות בתוך
שערו, מלטפות, מישהו היה חייב לשבור את השתיקה.
"אתה תמשיך לשתוק"? צעקה לפתע דפנה לעברו בעיברית כשעיניה
יורקות אש וגרמה לסברינה להרתע  לאחור.
"אני מבולבל דפנה" השיב ירון באנגלית "אל תכעסי עלי".
"אל תזיין לי את השכל באנגלית, ירון"  צעקה לעברו  "אני לא
צריכה שהזונה הזו תבין מה אנו מדברים".
"הזונה הזו היא אישתי דפנה"  ענה לה באנגלית ושלח חץ מכאיב
עמוק לליבה.
"אישתך בתחת שלי, ירון, מה קרה לך תגיד לי, אתה השתגעת לגמרי"
"אולי" ענה לה באדישות מרגיזה.
סברינה הביטה בשניהם חייכה לירון ואמרה לפתע.
"אל תשכח יקירי, אתה יכול להיות אדון לשתי נשים"
"את תשתקי" סיננה לעברה דפנה.
ירון נעמד לפתע על ברכיו והתקרב אל בין רגליה של דפנה והניח את
ראשו על בירכיה.
"אני לא מאמינה"  אמרה אליו דפנה  "אתה מסומם לגמרי"
"כבר לא יקירתי"  לחש לעברה  "אני פשוט התאהבתי, התאהבתי בה"
הוא הביט בסברינה  "בארץ הזו, בחיוכים ובשמחת החיים שיש כאן
לכולם, בשקט הנפשי, בחוסר רדיפה אחר החומריות והלא כלום,
במיסטיקה שקיימת בכל מקום באויר הנפלא פה"
"לא, לא, אתה מסומם יקירי" אמרה בהינף יד.
"נכון, אני מסומם אבל מסוג אחר של סם"  חייך לעברה והוסיף
"מהסם האפריקאי "
"אני לא מאמינה למה שאני שומעת...אני מנסה, אבל אני פשוט לא
מאמינה" אמרה ודמעות כאב שוב בעיניה.
"אני רוצה שתשארי איתנו דפנה" אמר לה שוב באנגלית, הוא הרים את
ראשו מבירכיה והניח את ידו הימנית  על זרועה.
"תחפש לך זונה אחרת" לחשה בארסיות לעברו.
"את באמת יכולה להשאר איתנו" חזרה סברינה על דבריו.
דפנה הביטה ארוכות בתוך עיניו של ירון.
"ירון, בדקתי בשדה התעופה היום, יש טיסה מחר בצהרים לרומא
וקניתי כבר שני כרטיסי טיסה, לי ולך, אני מתחננת בוא נלך
מהאדמה המקוללת הזו" אמרה והוסיפה בלחש  "ומה עם המשרד? מה עם
העסקאות שנשארו פתוחים? איך תתפרנס כאן לכל הרוחות?"
אך הוא לא ענה, הוא הביט בסברינה ועצם בחוזקה את עיניו.
השעה הייתה כבר תשע בערב, דפנה הייתה תשושה מהטיסה ובעיקר
מויכוח הסרק שהלך והחל להתפתח לכיוונים שלא יכלה לשלוט בהם,
בסתר ליבה היא הבינה שלפי הנתונים הקיימים הסיכויים להחזיר את
ירון הישן שהכירה היו קלושים ביותר, כל מה שחשקה ברגע זה הוא
להכנס למיטה ולנסות להרדם עד למחרת, הסיטואצייה הייתה זרה
ומוזרה ביותר לגביה, בסוויטה היו שני חדרי שינה גדולים ובכל
חדר שתי מיטות רחבות, היא נאלצה להשאר בחדר עם ירון וסברינה כי
לא הייתה לה אפשרות אחרת, שי עדיין לא חזר מבית החולים וסברינה
הפצירה בה שתשאר איתם ברוך ובחיוכים רבים שהוציאו אותה משיוו
משקלה, היא התפשטה במתכוון לעיניהם השאירה לגופה תחתון קטנטן
וחזייה ושכבה על המיטה הרחבה בוהה בתיקרה, היא התעלמה לחלוטין
מהם וחשה איך עיניה נעצמות לאיטן והמחשבות בראשה התרוצצו ללא
סדר, עד שנרדמה.


מגע רך ועדין החליק על בטנה הלבנה, היא התאמצה להשאיר את עיניה
עצומות, היא לא ידעה כמה זמן היא נרדמה, היד המלטפת המשיכה
בתנועות המגרות סביב טבורה, המגע היה מחשמל וזכרונות מתוך
לילות האהבה עם ירון טפטפו לראשה, היא פחדה לפקוח את עיניה צד
אחד שלה רצה לקחת את היד המלטפת ולהעיפה ממנה לכל הרוחות ובכעס
אך צד אחר ואפל ריתק אותה למיטה ללא יכולת להגיב, צד אחד ממנה
רצה לברוח כל עוד נפשה בה אך צד אחר התחנן להתמסר למגע בעורה,
היד המיסתורית החליקה מעלה לעבר החזייה מרחפת מעל שדיה, דפנה
הרגישה את פטמותיה מתקשות בהכנעה, היד המשיכה מעלה לצווארה, גב
היד לטפה את לחייה אצבע אחת נגעה בשפתיה גורמות להן להיפשק,
היא חשה רצון חזק להוציא את לשונה לטעום וללקק את האצבע
המסתורית, היא חשה כף יד נוספת נוגעת קלות בכף רגלה מעסות
באיטיות את אצבעותיה, מלטפת את קרסולה אצבעות מרחפות על רגליה,
דפנה כמעט ונכנעה ועמדה לפקוח את עיניה, היא עצמה אותן חזק
נותנת לתחושות להוביל, החמימות המגרה שהציפה את ביטנה התחתונה
שלחו גלים חמים לעבר מפשעתה ומילאוה בנוזלים חמימים, היד שלטפה
את לחייה ירדה באיטיות לצווארה מלטפת מטה חודרת מתחת לחזייה
ועוטפת את אחת משדיה, היא הרגישה אך שתי אצבעות תופסות את
הפטמה הקשה וצובטות בעדינות מגוללות סוחטות מגרונה נשיפה
ארוכה, היד השנייה החלה עולה כלפי מעלה אל פנים ירכיה, ללא
שליטה היא פסקה קלות את רגליה מניחה ליד המלטפת מרחב תנועה
לעבר תחתוניה, היא חשה את היד המיסתורית נוגעת בערוותה מעל
לתחתונים, נעה במעגלים סביב דגדגנה התפוח, היא פרסה את ידיה
לצדי גופה מניחה לידיים המסתוריות לענג את בשרה, היד שלטפה את
שדיה חדרה תחת גופה ושחררה את אבזם החזייה, הסירה אותה וחשפה
את שדיה הלבנות, פטמותיה הקטנות והורודות בלטו כשני מגדלונים
קטנים וקשים, מתחננים למגע, היד המשיכה במסעה לעבר בטנה החלקה
מתעכבת קלות בטבור והמשיכה לעבר ירכיה, אנחה חרישית נסחטה מפיה
שעה שחשה מגע רטוב וחם על אחת מפטמותיה, לשון מחוספסת ליקקה
ברוך מסביב, זוג שפתיים רכות סגרו, אחזו וינקו בעדינות  
מרטיבות ברוק, רעד קל עבר בירכיה כשחשה את היד השנייה מסירה
בהילוך איטי כמעט את תחתוניה מטה, מגלה אט אט את שיער ערוותה,
את חריץ התשוקה הצמא לאהבה, היא חשה את הבד הרך יורד ומלטף את
ירכיה, את כפות רגליה עד שהוסרו ממנה ומשאירות אותה עירומה,
הרצון העז לפקוח את עיניה תקף אותה שוב אך משהו חבוי ומסתורי
בתוכה רצה להתמסר לחלוטין והתשוקה ששלטה בה הביסה את ההגיון,
השפתיים היונקות פינו את מקומם ללשון מלקקת, לשון שליקקה לאט
אך בעקשנות, לשון חמה שטעמה את עורה הלבן ובמסעה עברה בחריץ
שדיה מטה, לעבר בטנה ומשם אל בין יריכיה, דפנה פשקה את רגליה
עד שצידי ברכיה נגעו בסדין הקר, חושפת את איברה עד תום, מעולם
היא לא הייתה רטובה כמו עכשיו, היא סגרה את אצבעות ידה על
הסדין גורפת לאגרופה את הבד לקראת מגע הלשון על השפתיים
הנפוחות בין יריכיה, נאנקת מול החיספוס העדין וחם סביב פתחה,
הלשון המיסתורית נעה סביב באיטיות, דפנה רצתה לאחוז בחוזקה
בראש שהיה שייך ללשון הזו ולהצמידו חזק לגופה, היא חשה ברצון
עז לסגור את יריכיה ולהחזיקו צמוד לאברה, היא החלה להניע את
אגנה בתנועות קלות מעלה ומטה נתנה דרור לאנחה נוספת שיצאה ללא
שליטה מתוך מתרי קולה, אגרופיה סגרו חזק יותר את בד הסדין
כשהרגישה את הלשון המיסתורית נוגעת בחריץ אברה והחלה לנוע
לאורכו באיטיות, קצה הלשון התקשתה חודרת מעט לתוכה מלקקת
בתנועה סיבובית ועדינה, טועמת את מיציה החמימים, נשימותיה נעשו
כבדות יותר, ליבה פעם במהירות שיא, שוב אנחה כמעט בצעקה כהלשון
נגעה בקצה דגדגנה, היא הרגישה את הנשימה החמה על אברה שעה
שהשפתיים נפשקו ואחזו את שפתייה התחתונות ובו בזמן הלשון
התרחבה וליקקה ברעב חודרת פנימה לתוכה, השפתיים החמות אחזו
בעדינות בדגדגנה הורוד ומצצו ברוך הלשון ליקקה מבפנים, תנועות
אגנה נעשו קצובות ומהירות יותר והיא חשה אך שני ידיים חודרות
מתחת לגופה אוחזות חזק בישבנה המוצק מעסות ולוחצות אותה חזק
מעלה, ברכיה רעדו כמו כדור תשוקה שעלה מתוך הבטן והתפרץ כנחשול
שזרם מהמרכז דרך כול גיד סוחף בתוכו את האביונה, ראשה נע
לצדדים ללא שליטה גרונה הפיק צלילים מוזרים של גמירה, הנחשול
היכה שוב ושוב גורם לגווה להקמר כחתולה, עד שלא יכלה יותר והיא
הדפה ממנה בכוח את הראש שהיה בין ברכיה.
דפנה נשכה בכוח רב עד כאב את שפתה התחתונה, מסרבת בתוקף
להאמין, עיניה היו עצומות ועכשיו יותר מתמיד היא פחדה לפוקחן,
לא היה לה ספק במגע הצמות הדקות בידיה בשעה שהדפה את הראש מבין
יריכיה, המגע הרך והעדין הטריף את חושיה, מעולם היא לא חוותה
מגע אישה בעבר ומערבולת של חושים חגו במוחה, מערבולת של תשוקה,
קינאה ושנאה, היא הרגישה מעין גועל ולא ידעה אם מעצמה או מעצם
השנאה, היא כל כך רצתה וחשקה את הכניעה, את ההתמסרות שנאנקה
בקול רם כשחשה שוב בשתי ידיים שליטפו את פנים יריכיה אך ידיים
אלו היו שונות מהקודמות, היו אלו ידיים מחוספסות וגדולות יותר,
ידיים שנעו בהחלטיות ואחזו חזק מצמידים את רגליה הפסוקות
לרווחה למיטה, אברה היה ספוג במיצי תאוותה יוצרים כתם קטן על
הסדין בין רגליה, שפתיה התחתונות עדיין נפוחים ופתחה חם רטוב
ומזמין, שוב אנקה קטועה כשהרגישה מגע לשון רחבה ומחוספסת
שכיסתה את כליל את חריץ תפרחתה, לשון אשר החלה לנוע באיטיות
כלפי מעלה לעבר בטנה הלבנה נוסכת שביל רוק רטוב ורחב על בשרה,
דפנה התאמצה להשאיר את עיניה עצומות ולתת לדמיונה לרחף סביב
הנגיעות המענגות, היא הרגישה במשקל הגוף הכבד שנצמד אליה, את
השפתיים שמצצו את פטמת שדה השמאלית, את קצה האיבר הזכרי הגדול
שנצמד בעקשנות לפתח נרתיקה, היא חשה את חדירתו האיטית לתוככי
רחמה ממלא אותה בחמימות, ידיה שחררו מאחיזתן את הסדין מחבקים
את גבו מצמידות חזק את עכוזו שהחל לנוע חזק לתוכה ומתענגות
למגע שריריו, היא נשכה שוב את שפתה התחתונה וללא שליטה שמעה את
עצמה גונחת בתשוקה תחתיו, מריחה את ריחו המוכר, היא שלחה יד
אחת וסרגה בשערו מצמידה את שפתיו לצווארה, היא כרכה את רגליה
סביב מותניו לופתת את גופו בחוזקה, יד נוספת הצטרפה ונגעה קלות
בלחייה הסמוקות וליטפה בעדינות את פניה, ירון שגל אותה במהירות
מדהימה וגניחותיה גברו והידהדו בחלל הסוואיטה, היד הזרה המשיכה
ללטף יורדת לצווארה לכתפיה, היא פקחה את עיניה, התמונה הראשונה
שעיניה קלטו היו פניה השחומות של סברינה, הם היו כל כך קרובות
לפניה שלה, מחייכות ומביטות לתוך עיניה, ירון המשיך בתנועות
אגן חזקות ופניו כבושות בצווארה, אצבעות ידה של סברינה המשכו
ללטף את גופה הבוהק מהזיעה שהציף את עורה הצח, ירון החל לגנוח
הוא היה על סף גמירה ודפנה לחצה את אגנה בכח לקצב תנועותיו עד
ששפך לרחמה את זרעו, היא הביטה בו באדישות מסויימת ואז הפנתה
את ראשה הצידה.
"אנו רוצים שתשארי איתנו, דפנה"  אמרה לפתע סברינה בלחש לתוך
אוזנה.
דפנה לא ענתה, היא עצמה שוב את עיניה עד שנרדמה.
 
שאון טיפות הגשם טפפו בקצב קבוע ומעצבן על כסאות הפלאסטיק
שנערמו במרפסת הסוואיטה הגדולה והעירו את דפנה משנתה העמוקה,
דרך חריצי התריס הציץ לתוך החדר קופיף סנאי קטן בעיניו הגדולות
סוחט משפתיה חיוך חטוף, היא הסירה מעליה את שמיכת הפוך הדקה
מגלה את גופה העירום, נזכרת באירועי הלילה הקודם, היא הביטה
לצדדים החדר היה ריק, היא קמה באיטיות ופסעה לחדר השינה השני
והציצה לעבר המיטה הגדולה היא ריקה, היא נותרה לבדה בחדר אוספת
את מעט חפציה התלבשה ויצאה מהחדר.
היא ראתה את שי יושב גופו שקוע כולו באחת הכורסאות בלובי,
כשראה אותה קם לקראתה ולקח מידה את המזוודה הקטנה שנשאה, ללא
מילים הם צעדו החוצה מפתח המלון לעבר הרחוב ועצרו את המונית
הראשונה שעברה שם.
"לשדה התעופה בבקשה"  אמר שי לנהג החייכן והם עלו מאחור.
המטוס הגדול של חברת אל-איטליה התחיל להריץ בעוצמה את ארבעת
מנועיו מאיץ על המסלול לקראת ההמראה, שי הוציא מעטפה מכיסו
ומסרה לדפנה.
"הוא השאיר זאת בשבילך היום בבוקר"  אמר לה.
ביידים רועדות היא פתחה את המעטפה:

דפנה יקירתי

בשעה שתקראי את המכתב תהיי בוודאי בדרכך חזרה לישראל, אני מן
הסתם
ימשיך את חיי בארץ הנפלאה הזו,  באותו הערב כשהתעוררתי חצי
מסומם
אצל השבט של סברינה כל מה שרציתי הוא לברוח משם כל עוד נפשי
בי,
התפללתי שמישהו יבוא לחלץ אותי משם, אך הדברים שקרו לאחר מכן
נתנו
לי להבין את המשמעות החדשה של החיים, והבנתי שכל הכסף והרכוש
שיש
בעולם לא יהוו תחליף לשלווה ולשמחת חיים שיש לאנשים כאן, לאהבת

האדמה והחיים, העושר כאן הוא פנימי ופת לחם תגרום אושר גדול
יותר
ממרצדס ווילה בהרצליה פיתוח, הימים המועטים שהייתי כאן לימדוני
להעריך
ולכבד את הסביבה שלי יותר מכל מה שלמדתי כל חיי בעולם החומרני,
הכבוד
שהאישה שאיתי מעניקה לא ישתווה לשום דבר שהכרתי בעבר, איני
יכול יותר
לראות את עצמי יושב במשרד עמוס ניירת, פגישות, טלפונים כאב
ראש,
לבלות את כל היום בעבודה, לחזור באמצע הלילה הבייתה ולאבד את
חיי וכל
זה עבור מה? כדי שהיו בחשבון הבנק עוד כמה שקלים שלבטח יהנו
ממנו יורשיי
ואני לא רוצה להזכיר כאן את המצב הביטחוני המהלך דרך קבע
ומאיים בכל
פינה, אבל הסיבה האמיתית היא השקט הנפשי שחשתי בימים האחרונים

אני לא יודע אם אני אוהב את סברינה או שאני מאוהב באדמה הזו,
אבל
דבר אחד אני בטוח בו אני מכושף בכישוף האפריקאי.

ירון.


גלגלי המטוס נתקו מהמסלול, דפנה הביטה החוצה מביטה באדמה
הירוקה המתרחקת במהירות, האדמה שכישפה את יקיר ליבה, דמעה קטנה
זלגה על לחייה, היא הניחה את ראשה על כתפו של שי, הוא חיבק
אותה בחום ממלא את ליבה בנחמה עקרה והמטוס נעלם באופק.


שלושה שוטרים מאובקי מדים ישבו לצד מיטתו של חסאן וגבו עדות
מפיו, הוא תיאר לפרטי פרטים את מיקומו המדוייק של המחסן הגדול
שיועד להחביא את שלל הציידים ואת תאורו של הטנדר הכחול, יום
לאחר מכן נעצרו שלושת הציידים ובראשם בן דודה של סברינה, הבאבו
דודה של סברינה לא נפגע מהפשיטה שנערכה בשבט מפאת כבודו וגילו
המופלג.

הכיכר המרכזית הייתה הומה אדם, עשרות אנשי עסקים מהרו בדרכם
לביניינים הגבוהים במרכז העיר ניירובי, מספר קטן של ילדים
שחורים שיחקו בכדור עשוי נייר עיתון ישן מתרוצצים וצוחקים בקול
רם, ירון וסברינה ישבו על אחד הספסלים מול ביניין הדואר המרכזי
שלובי ידיים, סברינה הביטה בתוך עיניו בחיוך מבוייש.
"אני מבקשת לגשת לשירותים הציבוריים בבינין הדואר יקירי" אמרה
אליו.
הוא סימן לה בידו ואישר לה ללכת לדרכה בזמן שהחליט להצטרף
לילדים הקטנים במשחקם, היא נכנסה לביניין הגדול ופנתה לדלפק
הראשון שמצאה אותו ריק, היא מסרה לפקיד את שמה והלה קם ופנה
לעבר שק ירוק גדול שנח בפינת המשרד הגדול, לאחר מספר דקות חזר
אליה ומעטפה לבנה בידו, היא לקחה את המעטפה הודתה לו, היא פתחה
בזהירות את המעטפה הלבנה הוציא את תוכנה והתיישבה על אחד
מכיסאות ההמתנה.

וזהו לשון המכתב:

סברינה היקרה שלום רב.

אני שמח שהתוכנית הצליחה מעל המצופה ועל כך אני רוצה להודות לב
מעומק ליבי, אני יודע שאני חייב לך הסבר למה ומה הביא אותי
לעשות את מה שעשיתי, אני רוצה שתקראי ותביני היטב את מה שקרה.
כל הסיפור החל במסיבת יום הולדת שהכנתי עבור שירה אשתי, כל
החברים שלנו היו שם ובתוכם ירון ושי, כולנו שתינו והתמסטלנו
כמו שצריך, דרך אגב, במסיבה הזו ירון ודפנה הכירו לראשונה,
ירון ושי הם רווקים מושבעים עד היום, לפחות שי נשאר כך, שם
לראשונה ראיתי את מה ששבר אותי וריסק את נפשי לרסיסים, אחרי
מספר כוסיות ששתיתי עליתי למעלה חצי מתנדנד לחדר הילדים על מנת
לראות שהכול בסדר איתם, בדרכי עברתי בסמוך לאחד החדרים ושמעתי
קולות וליחושים מתוכו, כשאני שתוי לגמרי התקדמתי בזהירות כדי
לא להרעיש, פתחתי את הדלת לכדי חריץ רחב הצצתי פנימה וראיתי
אותם שם, שניהם חבוקים וצמודים חזק לשונותיהם מתגלגלות בתאווה
שתי ידיו על ישבנה, שפשפתי את עיניי היטב להאמין שלא הוויסקי
מדבר מתוך עיניי, לא היה לי ספק, היו אלו ירון ושירה אשתי
האהובה, היא התרפסה בזרועותיו בתשוקה כאילו אין מחר, לא ידעתי
באותו הרגע איך להגיב ועמדתי דקה ארוכה מביט בשניהם, החלטתי לא
להגיב סגרתי בזהירות את הדלת וירדתי חזרה למטה.
מאז חיי השתנו, לא ספרתי לאף אחד את מה שראיתי שם, גם לא
לשירה, כל תנועה, כל יציאה שעשתה לחברותיה גררו אין ספור
חשדות, שאלות וחקירות שהסתיימו רובן במריבות קולניות, ידעתי
שהם נפגשים בסתר, אני לא יודע מתי התחיל הסיפור שלהם אך
מחשבותיי עסקו יותר בנושא איך יגמר הסיפור הזה.

זה לא נגמר בזה, לאחר המקרה עם שירה חשתי חוסר אימון מוחלט
בירון גם במישור העסקי והתחלתי לחקור לעומק את עסקאות הנדל"ן
של המשרד וגילתי לתדהמתי מספר רב של חוסר התאמות, דבר שהביא
אותי לחשדות במישור שונה לגמרי, השתדלתי לא לערב אף אחד עד
שאהיה בטוח לגמרי, ואכן לא מזמן גיליתי מספר עסקאות שנעשו על
ידי ירון באופן פרטי והבנתי לתדהמתי שהבגידה שלו כפולה
ומכופלת.

או..כמה שהנקמה יכולה להיות מתוקה, סברינה, אין לך מושג.

אותו הערב כשישבו אצלי בסלון שלושתנו, שי הציע את הרעיון לצאת
לאפריקה ואז עלה בראשי הרעיון לסלק את ירון מהשטח בשקט ובלי
סנסציות, ואת שאר הסיפור את כבר מכירה.


בתוך המעטפה תמצאי המחאה על סך עשרת אלפים דולר כמו שהבטחתי
לך, אנא נצלי סכום זה בצורה יעילה להתחלת דרככם המשותפת.

אנא שרפי את המכתב הזה בסיום קריאתו.

ושוב תודה.

אבי.

היא קראה שוב ושוב את המכתב ועצמה את עיניה חזק מניחה לדמעה
עקשנית להותיר שביל רטוב על לחייה, היא חזרה לכיכר הגדולה ראתה
את ירון משתעשע בהנאה עם שני ילדים שחורים כפחם שהתקהלו סביבו
בקלות של צחוק ושימחה.
לו ידע אבי כמה שהפזל שנוצר היה נכון ומצורף מיקרים, כמה
אמיתית נהפכה אהבתה וכניעתה והקליע שחדר לירכו של חאסן היה
עשוי עופרת והכאב היה אמיתי, היא אחזה בידו של ירון והם צעדו
לעבר השמש האפריקאית השוקעת לאיטה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ביום שאני אראה
את הסלוגן שלי
מופיע בגאווה
בצד המסך אני
מגלח את הראש!




סקינהד שובב.


תרומה לבמה

?מה חדש
22.2.25 12:24



בבמה מאז 12/3/03 11:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דודי מישה

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה