פרג'ון רכש לאחותו הנכה כיסא-גלגלים ממונע. עד עתה נזקקה
לסיוע מן הסובבים אותה. ואילו עם הכיסא הממונע השתנה הכל:
תחושת חופש משכרת. העולם נפתח מחדש. אמנם במגבלות, אך עם מידה
רבה של עצמאות.
כשהביא פרג'ון את הכיסא הממונע הביתה, הזהיר אותה: "זה לא
אופנוע! עם זה אי אפשר להשתולל!".
והיא ענתה לו שאם לא צריך לעשות לזה טסט, אז היא מבקשת שיתלווה
אליה לנסיעה הראשונה,  אך מכאן ואילך היא אינה זקוקה לו.
ואכן, בבוקר העירה אותו מוקדם, ויחד יצאו אל רחוב הרצל, אל
המדרכה ליד בית-המשפט. מכאן גלש הכיסא הממונע בנסיעה איטית
לכיוון כיכר העצמאות, ומשם לגן-המלך. פרג'ון צעד לשמאל הכיסא,
מסייע לאחותו בעלייה וירידה אל המדרכות. בגן-המלך ישבו מול הים
בשקט והתבוננו בגלים.
"ירשמו לי חיסור בקפה-של-מוני", התלוצץ.
"הייתי מוכנה לשלם מיליון כדי לרדת ולשחות בים", ענתה לו
בשקט.
פרג'ון התבונן בה מהצד וראה שעיניה לחות.
"אל תבכי", אמר, "בסוף יהיה בסדר".
"מה אתה מבלבל את המוח!", כעסה, "אתה הרי שמעת מהרופאים שאין
מה לעשות!".
פרג'ון שתק. אחר כך אמר: "אני מאמין לרופאים, אבל, זה לפי
השכל. הרגש שלי אומר שאולי יש ניסים! צריך לנסות".
"מה לנסות?", לעגה לו, "מים קדושים? קמיע? כל מיני כאלה?"
"אני לא יודע", ענה פרג'ון בלחש, "צריך להאמין! אסור להתייאש!
אין מה להפסיד! צריך לחפש".
ובשבועות הבאים נעדר פרג'ון מהקפה-של-מוני. הוא לקח את אחותו
אל בעלי ניסים ו'מקובלים' למיניהם, ושילם במיטב כספו עבור
תרופות טבעוניות, לחשים, קריסטלים וקמיעות.
אצל מרבית עושי הניסים הייתה לנערה תחושה כי הם מאחזי עיניים.
אצל אחרים מצאה שמץ היגיון בעצותיהם, אך לבסוף הגיעו שניהם
למסקנה ש"חבל על הזמן וכאב הלב!".
"האנשים האלה מתפרנסים מן הכאב של החולים וגם מן התקווה
הנכזבת, כמו שאומרים", סיכמה הנערה, "מי שחולה באמת, הם לא
יכולים לעזור לו".
במיוחד העלו את חמתה 'מרפאים' שהבטיחו רפואה שלימה אם תחזור
בתשובה ותקיים תרי"ג מצוות, "וישועת השם כהרף עיין!".
במשך חודשיים קיימה תרי"ג מצוות, ואפילו התייצבה מדי שבת
בבית-הכנסת, עם כיסא-הגלגלים הישן, שכן נסיעה בכיסא החדש,
הממונע, יש בה חילול שבת.
בתום חודשיים, בבוקר חורפי גשום, צלצלה הנערה אל פרג'ון: "עם
כל הכבוד לכל עובדי האלילים! אני עם השטויות האלה גמרתי!".
פרג'ון לא ניסה להתווכח. הוא שב אל הקפה-של-מוני, שם התקבל
בחמימות על ידי כולם. אך עליצותו אבדה לו. ומוני היה שב ואומר
לעאדל שהצחוקים של פרג'ון "ממש חסרים לי". והייתה הסכמה כללית
שהקפה-של-מוני, ללא הבדיחות של פרג'ון, הוא "כמו סנדוויץ-טונה,
בלי טונה".
והנערה, הסתגרה בבית, זעופת פנים וקודרת. לבושה בחלוק ישן,
ומראיתה מוזנחת, ללא איפור.
פרג'ון ראה אותה דועכת ותחושת ריקנות קיננה בו  דרך קבע. הוא
שמח שהיא הסכימה להמשיך לצאת אחת לשבוע לסרט בקולנוע. בערב כזה
היה מעמיס את הכיסא הממונע על ארגז המסחרית שלו, נושא את הנערה
על ידיו, אל המושב שלידו, ויחד היו נוסעים אל הקניון. שם היו
עולים במעלית לקומה העליונה, לקולנוע. פרג'ון השתדל לבחור סרטי
עלילה או קומדיות, אולם הנערה לא צחקה. אפילו חיוך לא עלה על
שפתיה.
ערב אחד, כשהגיש לה את הפופקורן, במהלך הסרט, שאל אותה:
"תגידי! את באה לסרטים רק בשבילי, נכון? לא בשביל עצמך?"
"נכון!", השיבה.
"את לא רוצה להמשיך?"
"לא!"
"רוצה הביתה?"
"כן. עכשיו".
הם יצאו באמצע הסרט, בשקט. הייתה חשכה גמורה בחוץ.
פרג'ון נהג, מהורהר.
במורד הכביש, מערבה מן הקניון, חצה כלב את פסי הפנסים. פרג'ון
לחץ על הבלמים. הכלב המסונוור קפא בין האורות. המכונית החליקה
ופגעה בכלב.
"משוגע!", צעקה הנערה.
הוא עצר את המכונית וירד לבדוק את הכלב הפגוע. אחר כך חזר
ודיווח: "הרגליים שלו נשברו, אני חושב! מלא דם".
"אז תיקח אותו משם!", צעקה עליו, "צריך לקחת אותו לרופא!"
"את פסיכית? מה את רוצה לעשות איתו?"
הנערה הנרגזת צרחה בהיסטריה: "רוצח! רוצח!". אחר כך נרגעה מעט.
ואמרה לאחיה: "תעטוף אותו בשמיכה שעל הכיסא שלי וניסע
לווטרינר"
בימים הראשונים היה הכלב הנכה גורר את פלג גופו האחורי, מילל
יללות קטנות ובמבט מלא תודה היה אוכל מן הכלי המיוחד לו.
כשפצעים הגלידו, החלה הנערה לצאת עם הכיסא הממונע אל העיר,
כשהכלב נגרר בצליעה אחריה. כאשר היה הכלב מתעייף, הייתה מושיבה
אותו בחיקה, וכך היו משוטטים בעיר. בכיכר העצמאות היו עוצרים
בקפה-של-אלי או אצל ז'אקי. שם הייתה מזמינה  אספרסו קצר
וקרואסון שוקולד. את הקרואסון הייתה מבקשת חתוך לאורכו. מחצית
הייתה אוכלת בעצמה ואת המחצית השנייה הייתה מגישה לכלב, שהיה
מלקק ביסודיות את השוקולד ואחר כך שוקע בלעיסת הקרואסון
בעיניים עצומות.
את הדרך חזרה היו עושים כבר בשעות החשיכה, כשמשני צידי הכיסא
הממונע מהבהבים פנסי האיתות הצהבהבים, בתקתוק מונוטוני.
משעה שהכלב החל לצאת עימה לרחוב, התעצמו רחמיה על היצור האומלל
הגורר עצמו בקושי. כלבים זרים היו באים לרחרח אותו, מכשכשים
בזנבם ומאבדים עניין.
"אתה כמוני", הייתה מנחמת אותו, "אין לנו חברים".
והנה, יום אחד, בקפה-של-אלי, פנה אליה  אדם זר ואמר לה ש"ממש
צער בעלי חיים, על הכלב הזה ולמה את לא נותנת לו טיפול כמו
שצריך?"
היא הופתעה מן הפנייה, כיוון שאיש לא דיבר עימה ברחוב. אך גם
כעסה על נימת האשמה בדבריו.
"אתה!  מה אתה מתערב? אה? אני אוהבת את הכלב הזה! אני גם מרחמת
עליו! מה אתה רוצה ממני?"
"סליחה", אמר, "לא התכוונתי לפגוע. אני אורטופד של חיות. אני
הייתי ברוסיה מומחה של סוסים. של תחרויות. אני חושב שאפשר לטפל
גם בכלב. אני לא חשבתי להעליב אותך. סליחה", אמר והחל להתרחק.
וכאן הנערה התעשתה ואמרה לו ש"אם יש לך זמן אל אחת כמוני, תשב
איתי ותסביר לי למה אתה מתכוון". וכבר רמזה לאלי להגיש לאיש
קפה.
ובינתיים לקח האיש את הכלב, בידיים טובות, קירצף את עורפו
ומישש בעדינות את הרגליים הנכות המתות.
"בזהירות! בזהירות!", התרתה בו.
האיש הרגיע אותה ואמר: "זה בסדר! אני רופא. אל תדאגי!", והמשיך
למשש את רגלי הכלב. ואחר כך אמר: "תבקשי שייקחו את כל הדברים
מהשולחן. אני רוצה להראות לך איך מטפלים בכלב. ואחרי שאלי פינה
את הכלים, הרים האיש את הכלב, העמיד אותו על השולחן, ליטף את
עורפו ואמר: "כלב טוב! תהיה בשקט! כלב טוב!".
אחר כך פנה אליה ואמר: "עכשיו אני מראה לך תרגילים שצריך לעשות
לו. זה לא יתקן לו את העצמות, אבל זה יעזור לשרירים ולעצבים של
הרגליים".
"עד כמה הוא יכול להירפא?"
"תראי. הוא תמיד יהיה צולע. זה בגלל שהעצמות התחברו לבד. בלי
התערבות כירורגית. אם זה היה בן-אדם, לא היו נותנים לו מההתחלה
להישאר ככה. עכשיו, מה שאפשר לעשות, זה לשפר. אבל זה עניין של
התמדה ועניין של זמן".
הוא המשיך והראה לה את אופן הטיפול. בסוף העיף עיין בשעון, אמר
תודה על הקפה והתנצל שעליו למהר לפגישה.
היא ביקשה את מספר הטלפון שלו ואמרה: "אני לא יודעת איך להגיד
לך תודה. אתה ממש צדיק".
הוא הסמיק, הוציא כרטיס ביקור ומסר לה והחל ללכת. פתאום הוא
נזכר בדבר מה וחזר: "אם יש לך מצלמה", אמר, "כדאי לך לצלם את
הכלב במצב של היום, כדי שתוכלי אחר כך להשוות".
"תודה רבה! באמת!"
היא קראה בכרטיס: ד"ר יורי אידלמן - ווטרינר.
מעתה, מדי בוקר, נראו השניים בקפה-של-אלי, במדרחוב. עכשיו,
כשההיכרות ביניהם הפכה לאינטימית יותר, היא סיפרה לו שקוראים
לה לימור. היא גם סיפרה אודות התאונה עם האופנוע ועל האבחנה של
הרופאים ש"אין תקווה לשיפור".
ביום שישי, כשהציגה בפניו את תצלומי הכלב, אמר: "יש לך ראייה
אומנותית. את תופסת זוויות כל כך מעניינות שאפשר לעשות
מהצילומים שלך תערוכה".
"תודה רבה!", אמרה, מסמיקה.
אחר כך הוציאה את המצלמה וביקשה לצלם אותו.
"אני, כשגרתי בקייב, הייתה לי מצלמה טובה. מצלמת לייקה.
כשהייתי סטודנט, הייתי מצלם בעיקר פורטרטים, ככה, בשביל
הפרנסה", סיפר לה. "האמת", המשיך, "המצלמה הזאת היא לא מי יודע
מה. את צריכה משהו יותר מקצועי".
"עזוב! אני לא מבינה בזה כלום".
"בסדר", אמר, "תשמעי, ביום ראשון לא נוכל להיפגש כי אני צריך
להיות בתל-אביב. אז אני אראה אותך כאן ביום שני, בסדר?"
ביום שני, כאשר הגיעה לימור לקפה-של-אלי, היא מצאה את יורי
ממתין לה. על הכיסא לידו הייתה מונחת שקית ניילון גדולה.
"יש לי שוב צילומים של הכלב", אמרה.
"לפני שתראי לי, אני רוצה להראות לך משהו", ענה.
הוא הוציא קרטון מתוך שקית הניילון, ופתח אותו: "הנה, יש לך
כאן מצלמת קנון מקצועית! עם עדשה של 105 מילימטר. זה מיוחד
לצילום פורטרטים".
לימור הנפעמת אמרה בהתרגשות: "זה בשבילי? זה בטח עלה לך המון
כסף".
"אני מסתכל על המצלמה כמו על מכשיר עבודה. אני חושב שאין הרבה
אנשים שיכולים לצלם כמו שאת מצלמת. בואי תראי איך זה פועל".
"בשביל זה נסעת לתל-אביב, אה?"
"כן, אני חושב שאת צריכה להתחיל לעבוד".
"אני? צלמת?"
לימור החלה לצלם בקדחתנות. תחילה את יושבי בית-הקפה -של-מוני,
אחר כך אצל ז'אקי ואצל אלי.
יורי החל ללמד את הנערה את עקרונות הצילום והיא נסחפה בהתלהבות
לתוך עולם חדש ולא מוכר. היא צילמה את יושבי בית-הקפה-של-אלי.
אחר כך את האנשים בקפה-של-מוני. את התמונות חילקה חינם אין
כסף. וכעבור זמן קצר החלו אנשים לפנות אליה כאל צלמת מסחרית.
יורי, שהופתע מהפופולריות ההולכת ומתעצמת לנגד עיניו, ניסה
להבין את מקורה.
"אני מתפלאת שאתה לא תופס, יורי. צלם רגיל, איך הוא מצלם?
מחזיק את המצלמה ליד העיניים שלו, נכון?
אבל  אני מצלמת מהכיסא-גלגלים שלי, ז'תומרת, אולי מגובה מטר
ומשהו. אז בגלל זה הפנים יותר מודגשים ויותר אמיתיים. אתה
מבין?"
"אולי תפתחי עסק לצילום?", חייך יורי.
ואכן, כעבור זמן קצר, לקראת הבחירות לעירייה, זרמו הפוליטיקאים
לצילום פורטרטים למודעות ברחבי העיר,
ובשולי כל תצלום הופיע הכיתוב: צילום: 'סטודיו לימור'.
ואחרי הבחירות החלה לימור לצלם בגני ילדים. תחילה התקשתה לעמוד
בפני מבטי הילדים שפזלו לעבר כיסא-הגלגלים. יורי הציע לה לקחת
עימה את הכלב. הכלב, הוא ששבר את הקרח ויצר את הקשר עם
הפעוטות.
"שום אימא לא יכולה לעמוד בפני פורטרט של התינוק שלה!", הסבירה
לימור ליורי.
בפרק זמן קצר הפכה לימור לצלמת מצליחה ותמונותיה הופיעו
במקומונים, ואפילו במדורי הרכילות. פרג'ון התפאר שאחותו קיבלה
מעמד של 'סלבריטי'.
יום אחד התייצבה בסטודיו כתבת של אחד המקומונים ובפיה הצעה:
העיתון מוכן לתת חסות לתערוכת תצלומים מייצגת של תושבי העיר.
"אבל", הדגישה העיתונאית, "לא פוליטיקאים וקבלנים, אלא
פורטרטים של 'עמך' אמיתיים".
ביום שישי הופיעה מודעה במקומון, המזמינה את הציבור לתערוכת
תמונות של הצלמת הנודעת לימור פרג'ון, התערוכה נערכת בחסות
ראש-העיר, ותוצג בקפה-של-מוני.