דמעה חדשה נולדה, ועושה את דרכה, את צעדיה הראשונים בעולם.
מנווטת ומחליקה ברכות במורד הלחי. דמעה נוספת מצטרפת אליה מיד,
לומדת מרעותה, מלטפת ומרטיבה, על פי הדרך המדויקת אותה התוותה
קודמותה. וכך נמשכת מנגינת העצב הבלתי פוסק, המליחות בקצות
השפתיים, טעמו של הבכי, באותו תאריך שנה אחר שנה. אינני
מתכוונת לברוח. לא הפעם. להתמודד, ולו הפעם הזאת בלבד.
להתמודד, ואז מצידי למות. למות בידיעה שלא עזבתי, לא נטשתי.

אני חיה, אבל אתה לקחת משהו שלי איתך, אולי צידה לדרך, עד
שתגיע לשערי השמיים, והשארת אותי חיה, אבל כל כך חסרה. פתאום
אני נזכרת בשיר שכתבה נועה, חברה של שנינו, ביום הזיכרון
הראשון שאחרי. "ברוכים הבאים למשפחת השכול", היא קראה לו, איזה
שיר מטופש, כאילו יש דבר כזה 'משפחת השכול'? מקום בו כל האבלים
והעצובים יכולים לבכות ולהתחבק, ולהתנחם בכך שאינם לבד.

ירון ודאי יגיע בקרוב. אני אשמע את סיבוב המפתח בדלת, הוא יכנס
ומיד יחפש אותי בעיניו, יגיד 'ערב טוב' בשמחה אמיתית, כמו שרק
הוא יודע, יגש אלי וינשק אותי, ויבחין בדמעות שבעיני. ישתוק
לרגע, ופתאום יזכור שבדיוק היום לפני... ויחבק אותי חזק, ילטף
את שערי, אבל רק אני אדע שעמוק בפנים הוא גם קצת מקנא, שיש בי
כל כך הרבה אהבה, אבל לא רק בשבילו. האם גם אתה מקנא? האם
קיוית שלא אוכל להיות עם אף גבר אחריך, לגור איתו, לנשק איתו,
לשכב איתו? אני חייבת להמשיך את המשחק הזה, חייבת להמשיך, אני
לא מוכנה להצטרף אליך, אתה הלכת, אני עדיין פה. בוכה, אבל פה.

עכשיו אני עוזבת את הבית, משאירה פתק עם מילים ריקות לירון,
שלא ידאג לי, למרות שאני יודעת שידאג בכל זאת. הוא כל כך אוהב
אותי, אולי אפילו יותר מדי, אם זה בכלל אפשרי לאהוב יותר מדי.
אני יוצאת מהבית, ועושה את המרחק הקצר אל הים, אליך, ההליכה
הופכת לריצה, והנה אני פה.

אני יושבת על שפת הים. למרות שנעים בחוץ, הים גלי וסוער, כנראה
שאתה עדיין אוהב אותי. בין שאון הגלים אני גם שומעת קול שירה
של צעירים, עשן וקצת אור, כנראה חבורת נערים ונערות מסביב
למדורה. שילוב הקולות, דוקר ללבי, האם לא היית גם אתה, אהובי,
כה שליו וסוער גם יחד? ועכשיו, אחרי שעזבת, אתם דומם ואני
נרעשת. מעבירה יד על חול חוף הים. הגאות השאירה אותו כה נעים
ולח. אני לוקחת מהחול ומתחילה לשחק איתו, גוררת חול מצד לצד,
עד שיש לפני גבעה קטנה של חול ים, מלטפת, משייפת ובונה. לפתע
רעיון צץ בראשי, אני מתחילה לעצב את הגבעה לגוף, גוף אדם,
אותך. עובדת במרץ, ידים, רגלים, גוף חסון, פנים עדינות וגסות
גם יחד, מצח רחב, אף קצת משונן, לחיים עגולות, מלטפת, מעבירה
את ידי על גופך, הנה אתה פה לפני, מחזירה אותך ממצולות הים,
מחזירה אותך אלי, לפחות בדמיוני, לפחות בראשי, לדקה אחת אתה פה
איתי. אני נשכבת לצדך, מלטפת את ראשך, לוחשת באוזניך, האם אתה
שומע? האם אתה מרגיש? כל כך נעים לי איתך פה, למה עזבת אותי?
האם אתה עדיין חושב עלי? מתגנב לחדרי בלילה, מביט בי, אפילו לא
נוגע?

עכשיו קצת קר לי פתאום, האם שלחת את צינת המוות אל חוף הים?
עכשיו אני חוזרת הביתה, ולא לך. אתה מבין, פשוט נשבעתי להמשיך,
איתך או בלעדיך. אני אחזור לביתי החדש, ירון יחכה לי, נשתה
ביחד תה חם, נחליף כמה מילים ונתכונן לשינה.

מתקרבת עד לשפת הים ממש, טובלת את ידי במים, ומחזיקה את ידך
פעם אחרונה, ועוזבת.