רגלי נשאו אותי
לחשוב.
וכך
מצאתי עצמי עורכת ביקור לילה
אצל השאיפות שלי.

הן שוכנות בדירות חדר עלובות
במקומות הומי אדם
בפינות של רחובות ראשיים.

מצאתי את השאיפות שלי
ליד שולחן העבודה הגדול.
כבר שכחתי שהבאתי להן אותו.
מזמן.
הפח עמוס מכדי להכיל
את קימוטי הרעיונות.
כבר שכחתי שהיו לי.
מזמן.

צפיתי בהן עובדות.
בדממה.
בוחנת כל עווית של ריכוז על פניהן.

שקעתי בכורסא הענקית.
כבר שכחתי שהיא גדולה כל כך.
שאני קטנה כל כך.

השמש
החליקה קרניה אל תוך הדירה,
משחקת עם הערנות
שלי
ושל השאיפות שלי.

צהריים.
הן נרדמו על השולחן,
כנראה עבדו כל הלילה.

אני קמה
ומגיפה את התריסים.

דרך התריסים המוגפים,
אני מביטה אל הקצף
של גלי החיים
בדמות האנשים שעוברים מטה.
בועות קטנטנות
שמשחקות עם המים.

העולם דינמי ומלא חיות.
כבר שכחתי כמה רעש הוא עושה.
רק שלא יעיר את השאיפות שלי.