כשמודיעים לך שנשאר לך יום אחד לחיות זה הלם. זה ההלם הכי גדול
שיכול להיות. בנאדם יכול להשתגע . קודם כל הוא נשבר, הוא בוכה,
4 שעות מהיום האחרון לחיים שלו הוא מבזבז על ההלם, על הטראומה,
על הכאב, על ההכחשה. אח"כ הוא קולט. קולט שנשארו לו רק 20
שעות, 20 שעות לעשות את כל הדברים שהוא רצה עוד לעשות בחיים,
20 שעות לקנות את כל הדברים שהוא רצה לקנות, 20 שעות לראות את
כל מה שהוא רצה לראות ולזיין בכל אותן תנוחות שהוא רצה לזיין,
20 שעות לפרידות אחרונות, וכל זה ב-19 שעות. הוא יודע שהוא לא
יכול לעשות את הכל אז הוא מכין לעצמו רשימה של כל הדברים שהכי
חשובים לו לעשות ומצנזר את החשובים פחות. כשהרשימה הוכנה
ונשארו בה 15 פריטים הוא מביט בשעון ורואה שחלפו עוד שעתיים.
17 שעות נותרו לו לחיות והוא עוד לא עשה כלום. הוא מתחיל
להילחץ, אלו ה-17 השעות האחרונות של חייו , 1020 הדקות הסופיות
והוא רוצה לנצל אותן עד הסוף. 17 שעות לא יספיקו לו בשביל
הרשימה אז שוב הוא מתחיל לסנן ולדלל, מוחק מהרשימה את כל
הדברים שלמעשה אבודים מראש, וכל אלה שיכאבו פחות , ומשאיר בה 7
פריטים בעלי החשיבות הכי גדולה. כשנשארו לו 16 שעות הוא מתחיל
לסדר את הבית, חשוב לו שאם הוא מת אז לפחות בכבוד, שהזיכרונות
ממנו יישארו יפים. כשהבית מבריק ומסודר, בדיוק כמו כשהיא היתה
כאן, נשארו לו עוד 6 פריטים ברשימה והוא מתחיל לכתוב. הוא כותב
את המכתב האחרון ומנסה להכניס בו הכל. הוא יודע שהמכתב  כבר לא
ישנה הרבה אבל חשוב  לו מאוד המסר, אז במהירות ובשיקול הרעוע
להם הוא מסוגל כעת הוא כותב, מסביר, מצטער ומקווה את הדברים
הכי עקרוניים ובעלי האימפקט שהוא יכול לחשוב עליהם. הוא סוגר
את המכתב במעטפה ומניח אותו ליד המקום של הפרחים שהוא ייקנה
בהמשך. עכשיו הטלפון מצלצל, ממש באמצע החיים, הוא מרים את
השפופרת, מדבר כמה שניות ומתחיל לבכות, הוא לא יכול להשתלט על
עצמו, הוא יודע שנותרו לו רק 12 שעות לחיות אבל כרגע זה לא
מזיז לו, הוא נתקף חרדה ודיכאון וחושב על כמה הכל חסר טעם, שלא
משנה מה ייעשה -בעוד 12 שעות הכל נגמר. ועכשיו 12 שעות זה לא
הרבה, רק חצי יממה, כלום זמן, זה לא כמו שזה היה פעם. פעם , 12
שעות היה המון זמן, פעם ב-12 שעות הם היו עושים הכל ביחד. הוא
נזכר ובוכה. בוכה ונזכר בכל הרגעים שלהם יחד, הטובים והרעים
כאחד , הוא לא רוצה שזה ייגמר וזה כואב לו. הוא יודע שזה לא
תלוי בו, שעוד 10 שעות הכל ייגמר וזה לא בשליטתו והוא שונא את
זה. הוא לא רגיל להיות חסר אונים והוא שונא שהשליטה לא בידיו,
שונא את זה ושונא את עצמו על מה שהיה. הוא נתקף חרטה וגעגועים
ורוצה להתקשר אליה , לדבר איתה, להסביר לה, אבל הוא יודע שגם
זה חסר טעם, שהכל כבר אבוד והוא מעביר עוד שעתיים בבכי
ובדיכאון.

כשמודיעים לך שנשאר לך יום אחד לחיות זה הלם, זה ההלם הכי גדול
שיש, בנאדם יכול להשתגע. היום האחרון לחיים, רק המחשבה על זה
מצמררת. זאת לא תקופה, זאת לא מחלה שאתה יודע שמתישהו תמות,
עוד כמה חודשים או אולי שנים - זה יום אחד מסריח, 24 שעות. אין
לך זמן לכלום ואתה צריך זמן להכל. אתה נלחץ, אתה מתבלבל, אתה
נשבר ובסופו של דבר אתה מתחיל לפעול. אין לך הרבה זמן ולכן מה
שתעשה צריך להיות מיוחד, צריך להיות חשוב, זה לא סתם מעשה, זה
לא סתם יום, זה מה שאתה עושה ביום האחרון של החיים שלך לכל
מילה שנאמרת צריך להיות כבוד,ולכל מעשה שנעשה צריכה להיות
משמעות.

מה שבנאדם יעשה בשעות האחרונות של חייו זה דבר מאוד
אינדיבידואלי, אצל כל אחד משהו אחר חשוב - אחד יילך לאכול
ארוחות שחיתות, אחד יילך לבית זונות, אחד יתחיל למלא עצמו
בחומרים נרקוטים,-- והוא-- ב-8 שעות האחרונות של חייו יילך
לקנות פרחים, הוא יקנה את הזר הכי גדול והכי יפה שיש, כמו שיאה
לזר האחרון,ויניח אותו על השולחן ליד המכתב כשנותרו לו 5 שעות.
אח"כ הוא ילך לאכול, יבחר חליפה מהארון ויעמוד מול המראה, בוחן
לעצמו דברים שהוא יכול להגיד לה.  כשהוא יוצא מחדר האמבטיה
מקולח ומגולח, מבושם ומצוחצח הוא לובש את החליפה הכי יפה שמצא
בארון ומתיישב על הספה. נותרה לו שעה אחת. 60 דקות ולא יותר.
זיעה קרה מתחילה לשטוף את פניו והוא מרגיש את הפחד קורס עליו,
כל מערכת היחסים שלהם רצה לו כנגד עיניו ובשארית כוחותיו
הנפשיים  הוא מחפש נקודות תורפה להיאחז בהם אבל כלום, הראש שלו
כל כך עמוס שהוא ריק. הוא לוקח נשימה ארוכה ומנגב את פניו,
נותרו לו 30 דקות לחיות.
בסוף, הוא הבין כמה צדק, כמה הכל אבוד, כמה הכל חסר טעם, כמה
אין לו שליטה. בדקה האחרונה נשמעה הדפיקה בדלת. הוא נתן לה את
הפרחים והמכתב, היא אמרה לו שהיא לא רוצה לדבר ולקחה את שאר
השקיות. הוא התחיל לבכות, הוא ראה את הסוף. גם היא בכתה.
בשנייה האחרונה הדלת נטרקה.