בערב, כשהילד הלך לישון, היה כבר חושך בחוץ. אבל, לא חושך
מוחלט. בחלון שבצד מערב, היו השמיים עדיין מוארים בצבע אדמדם
מעורב בתכלת, אפור ושחור. אימא כיסתה את הילד, ליטפה את ראשו,
נתנה לו נשיקה במצח, ואמרה: "לילה טוב!".
הילד אמר: "עוד לא ממש לילה. עוד יש אור בחוץ".
אימא אמרה: "זה כבר נקרא לילה!", והיא אמרה את זה בקול של
אימהות שאין להן זמן, כי הן עוד צריכות לבשל או לכבס. הילד עצם
את העיניים, ואפילו בעיניים עצומות, אפשר היה לדעת שעדיין אור
בחוץ. ואז הילד התעקש: "ובכל זאת זה לא ממש לילה!".
אימא, שהחזיקה את הידית של הדלת, אמרה: "השעה כבר מאוחרת. אתה
צריך כבר לישון!".
והילד, שהעיניים שלו עצומות, והפנים שלו כמעט מכוסים בשמיכה,
אמר: "עכשיו אולי לילה, לפי השעה, אבל לא לפי האור".
"די! שקט!", לחשה אימא וסגרה את הדלת לאט.
ואחר כך התחילה הרוח לנפנף את הוילונות. ובגלל מעט האור של
השקיעה, הם נראו בצבע וורוד. ואפשר היה לראות דרכם, מפני שהיו
שקופים, את העננים. ועננים, אם מסתכלים בהם לבד, בלי מבוגרים
סביב, רואים שהם ממש חיים. קודם כל, יש להם צורה. ושנית, הם
יכולים לעוף. חוץ מזה, אפשר לראות בפירוש איך שהם מתנהגים:
לפעמים הם בורחים אחד מהשני, לפעמים הם מתאספים בקבוצות (אולי
בשביל לספר סודות). והכי יפה איך שהם מתחפשים. וכשהם מתחפשים,
רק עיניים של ילדים יכולות להבין את זה. כי המבוגרים, למשל, לא
מרימים את העיניים למעלה. ואם כבר יש מישהו שמסתכל למעלה, אז
הוא אומר: "אוף! איזה חום היום! מתי כבר יבוא החורף?", או שהוא
אומר: "מתי כבר ייגמר החורף הזה?"
העננים נראו כאילו הם עשויים ריבועים קטנים, כי על הוילונות
הייתה דוגמא של משבצות. ובגלל זה הילד חשב, אחר כך, שהמכשף,
מאחרי הוילון, גם הוא עשוי ריבועים, כאילו הוא היה פאזל. ולכן
הילד קרא למכשף: 'תשבצון'.
'תשבצון', בעצם, היה בהתחלה ענן גדול, בצבע אפור כהה. והוא היה
גדול משאר העננים הקטנים. והילד חשב שאולי הוא משגיח עליהם,
שלא ישתוללו יותר מדי, ולא  יפלו לים. כי על הקטנים האלה אי
אפשר לסמוך: הם דוחפים, עולים אחד על השני, מתחבאים אחד לשני,
מתגלגלים כולם בערמה אחת גדולה, ואפילו מתלכלכים. אז כמובן
שצריך לשמור עליהם.
כשהחשיך כמעט לגמרי, הרגיש הילד שהוילון נפוח. והוא הבין
שהמכשף, 'תשבצון', עומד אחרי הוילון. אם זה היה מישהו זר, היה
צריך אולי לפחד ממנו. אבל, המכשף לא היה זר. הרי יש לו שם:
קוראים לו 'תשבצון'. כך חשב הילד.
בחושך לא יכול הילד לראות את 'תשבצון'. הייתה לו בזיכרון כאילו
תמונה שלו: מין כתם אפור-לבן. פעם, כשאבא צבע את הדלת של
המקלט, למטה, לקח הילד את המברשת-צבע, הצמיד אותה אל הקיר,
ומרח עיגול גדול, עד כמה שיכול היה להגיע, בעמידה על קצות
האצבעות. כשאבא ראה את זה, הוא בהתחלה התרגז. אחר כך, הם ישבו
שניהם על הרצפה, והתבוננו בכתם האפור-לבן, שעל הקיר. אבא שאל
את הילד מה הוא רצה לצייר, והילד אמר ש: "סתם! שום דבר!".
אבא שאל אם הציור הזה דומה למשהו. והילד אמר: "כלום!".
ואבא אמר: "אם תסתכל טוב, תראה שזה דומה לאיש שמן, עגול, עם
זקן ארוך. ויש לו שערות ארוכות, שמגיעות לו עד הגב!".
והילד חשב וחשב, ובסוף אמר: נכון!", אבל בלב הוא חשב: "זה לא
סתם איש זקן! זה בכלל מכשף! ומכשפים הם לא זקנים ולא צעירים.
הם תמיד אותו הדבר!", אבל הוא שתק ולא אמר כלום, כי הוא פחד
שאבא שלו עדיין כועס.
עכשיו, כשהילד שכב במיטה, הוא ניסה לנחש איך נראה המכשף. הוא
רצה מאוד שלמכשף תהיה הדמות של הכתם-צבע ההוא, האפור-לבן. הוא
פקח מעט את עיניו. רק סדק קטן. ובסדק הזה אי אפשר לראות כמעט
כלום. רק איך שהוילון מתנועע, והאור, מהרחוב, מסתנן דרכו
לסירוגין. יכול להיות שבעצם מי שמזיז את הוילון, הוא באמת
מכשף. בפירוש מכשף! ולא קוסם. כי קוסם רק עושה קסמים, כמו
למשל: מוציא לך מטבע מן האוזן, או כדורי פינג-פונג מהפה, ועוד
דברים כאלה. מכשף יכול לעשות דברים הרבה יותר רציניים. העניין
הוא, שקשה לדעת איפה יש מכשף. זה לא כמו קוסם, שאתה יכול לבקש
מאימא שתקנה לך כרטיס בשביל לראות אותו. או שהוא מציג
בטלוויזיה. מכשפים לא עושים הצגות ולא מופיעים בטלוויזיה. פעם
הילד שאל את אימא למה? אז היא ענתה שכנראה יש להם פרנסה גם בלי
זה.
המכשף הזה, שאולי עמד שם, אחרי הוילון, היה ביישן. הוא טלטל את
הוילון, כי רצה שישימו לב אליו. כל פעם שהילד רצה להגיד לו
משהו, בדיוק אז האירה מכונית מבחוץ, ומיד נרגע הוילון, וכנראה
שהמכשף הסתתר, שם בחוץ. לא ברור איפה בדיוק, שהרי זו קומה
רביעית, ואין כלום מעבר לחלון.
לילד נמאס לבסוף, המשחק הזה עם המכשף, והוא פקח את עיניו. לפי
איך שהוילון היה מתנפח, הבין הילד שזהו מכשף מאוד שמן. "אולי
כמו אחשוורוש, בהצגה של פורים", חשב. ועוד הוא חשב: "אחד כזה
שמן, ייפול בסוף מהחלון!". אבל, למכשפים לא צריך לדאוג. מכשף
בטח לא נופל מקומה רביעית.
בחוץ נשמעה פתאום צפירה של אמבולנס, או ניידת משטרה, ולפי
התנועה בוילון, נראה שהמכשף נבהל והתגלגל פנימה. היה כבר חושך
מוחלט, ואי אפשר היה לראות דבר. הילד הרגיש כאילו איזו רוח
נשבה לידו. והוא ידע שזה המכשף. הוא שאל: "אתה באת בשביל משהו
מיוחד, או סתם?", והוא ידע שהמכשף לא יענה לו. שהרי מכשף שעשוי
מענן, אינו יכול לדבר. הקול היחיד שעננים משמיעים, זה רעם. ומי
יהיה מוכן שהדיבור שלו יהיה ברעמים? זה הרי מפחיד ילדים. אבל,
למעשה הילד לא היה צריך את הדיבורים של המכשף. הוא ידע והבין
את המחשבות שלו גם ללא מילים.
הוא אמר: "יש לי, בארון למטה, על יד הקופסאות-נעליים, שוקולד,
שקיבלתי מסבתא, והחבאתי...", המכשף לא ענה. הילד הבין שהשוקולד
לא מעניין אותו.
"הייתי מראה לך משחק טלוויזיה שקיבלתי, אבל זה משמיע צרצורים,
ואימא תשמע!".
גם זה לא עניין את המכשף.
"מה עושים איתו?", חשב הילד, "הוא כמו ילד קטן, המכשף הזה. שום
דבר לא מעניין אותו...אני, אם היו אומרים לי שוקולד, מיד הייתי
מסכים".
"לפעמים", חשב הילד, "באים אלינו אורחים, עם ילדים קטנים. אז
אימא ואבא אומרים לי לקחת אותם אלי, לחדר, 'ולהעסיק' אותם. אני
חושב שגם את המכשף תשבצון אני אצטרך 'להעסיק'. אז השאלה היא,
מה עושים איתו, שהוא כזה ביישן?"
הילד ישב במיטה, בחושך, וחיכה. הייתה לו הרגשה של חום על ידו,
והוא הבין שתשבצון כבר יושב לידו. הם ישבו ככה, וחיכו כל אחד
שהשני יעשה משהו. לאחר זמן מה, נראה שתשבצון משתעמם. גם הילד
התחיל לעצום את עיניו, גם מעייפות וגם משעמום. הוא שכב חזרה
במיטה. ואז, כשהוא התחיל כבר לנשום כאילו לקראת שינה, אמר
תשבצון: "אתמול, כשישנת, ביקשת בחלום סיפורים על מכשפים. אז
הבאתי לך".
והוא הניח ספר דק על המיטה של הילד.
הילד, לקח את הספר ביד, אבל היה חושך. הוא רצה להגיד "תודה",
ופתאום הבחין שתשבצון נעלם. הוא קם והלך יחף על הרצפה הקרה,
לחפש את תשבצון מאחרי הארון, ואחר כך בפינה, ליד הווילון. לא
היה שום סימן לתשבצון.
בבוקר, אימא העירה אותו ואמרה: "קום חמודי! יש לך היום יום
הולדת!"
"ומה קנית לי?", שאל.
"קניתי לך ספר עם סיפורי מכשפים".