לקורא הנאמן:
הקטעים שלפניך הם מונלוגים.
הם אינם מסודרים בסדר כרונולוגי, והאדם שהם מכוונים אליו, יודע
טוב טוב מיהו.
תודה.

"אני יושבת בחדר עם הבן אדם הכי יפה בעולם שרואה דראגון בול,
וצוחק בקולי קולות. לפעמים הוא גם מנסה להסביר לי קצת על
מאקיטה או בורמה או משהו כזה, אבל כשאני מסתכלת לו בעיניים אני
פשוט לא מצליחה להתרכז, לא בדרקונים ולא בכדורים.
יש בו משהו כל-כך תמים... כל-כך ילדותי- שגורם לי לתהות הרבה
לגבי הילדות שלו.
והוא שלי. כל-כך שלי.
לפעמים הוא לא מבין שאני נהנת פשוט להיות איתו, בלי לעשות
דבר.
לשכב איתו מחובקת על המיטה מתחת לכילה, לנשום עמוק, להרגע-
להרגיש.
כל הדברים האחרים הם כל-כך שוליים לעומת מה שיש לנו.
כי בסופו של דבר, מתחת לשיחות, נגיעות, חיבוקים, נשיקות...
נשארת האהבה שלנו, תהומית וקסומה.
את הרגש הזה לא יוכלו לקחת מאיתנו. פשוט אי אפשר."

"הכי טוב שבעולם.
הכי טוב שהיה מזה הרבה זמן.
הרבה אושר.
המון שמחה.
טונות של בלבול.
אלפי חיוכים.
עשרות אלפי צחוקים.
מאות חיבוקים וגם כמה נשיקות.
שיחות חבויות בשיעורי ביולוגיה, כימיה, לשון...
מבטים מדהימים.
החסרת פעימה אלף פעם ביום.
התרגשות לא מובנת.
פרפרים בראש, בבטן, בלב...
והכל בגללו.
יואב."

"לפעמים הוא מחזיק בי ממש חזק, כאילו הוא מפחד שאני אעלם לו,
כמו פיה. הוא אומר שאני פיה. פיה זה לא תמיד דבר טוב... פיה
באה ונעלמת כלא הייתה.
אבל לפעמים נדמה שהוא מפחד שאני רק דבר רגעי אצלו, שעוד רגע
אני ארוץ לי למארק או למישהו אחר.
אבל גם יש לו את המבט הזה בעיניים, מבט כל-כך מאוהב, שאני
מרגישה כל-כך נאהבת וכל-כך יפה...
וזה טוב...
זה הכי טוב שיש..."

"לפעמים אני תוהה, איש יפה ועצוב שלי, מתי אצליח סוף סוף להבין
אותך. מתי אצליח לדעת מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול.
מה מטריד אותך בזמן זה או אחר.
מה אתה חושב כשאתה מסתכל עליי ככה במבט כזה עם העיניים האלו
שלך.
מתי אתה רוצה ככה ומתי אתה רוצה אחרת.
מתי אתה עייף?
מתי אתה שמח?
מתי רע לך ואתה רוצה לבד?
מתי שכואב לך ואתה צריך אותי?
איך אתה נראה כשאתה ישן, אוכל...
איך נראת בתור ילד קטן... במה אהבת לשחק.
מה אתה הכי אוהב לאכול, מה הצבע האהוב עלייך.
יש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת... כל-כך הרבה דברים
שנותרו לי לגלות עלייך...
ואני מחכה.... ומקווה שיגיע היום שבו אדע את הדברים האלו...
ואהיה שלמה עימם.
לילה טוב איש יפה ועצוב שלי.
אל תהיה עצוב יותר."

"חיפשתי שיר כדי להביע טוב יותר את מה שאני רוצה
להגיד... ולא מצאתי.
ובספר סטארגירל יש קטע מתאים... אבל כל הספרים לא
אצלי כרגע.
לכן אאלץ להשתמש במילים שלי... ואל נא תשפוט אותי אם
הן לא יצאו כראוי.
יש לי נטייה להתבלבל כשאני מאוהבת כל-כך.

אתה קרוי בפי כל החבר שלי.
וכשאני שומעת את כולם שואלים: "איפה החבר שלך?".
או אפילו הזכרה של השם שלך... מעוררת בי חום עז.
כשהיה הפיגוע... אתה היית הראשון שהתקשרתי אליו,
אפילו שידעתי שיש סבירות קטנה שתהיה בכפר-סבא.
אתה השם שאני מקשקשת על דפים כשאני מדברת בטלפון עם
חברות.
אתה הריח, הטעם, המגע, הצליל והמבט שאני נרדמת איתו
כל יום וקמה איתו לבוקר חדש.
יש לי סווטשרט שלך בבית שלי... שאני שמה עליי כשאני
מרגישה בודדה קצת.
אתה השם שמזוכר הכי הרבה פעמים בעשרים העמודים
האחרונים ביומן שלי.
רק מחשבה על החיוך שלך מעלה בי חיוך.

וכשאתה אומר שאתה מרגיש נחות מהם, אני לא יכולה שלא
להיפגע.
אני כל-כך רוצה הלראות לך את כל שאני מרגישה, אך לא
תמיד יוצא לי.
כפי שכבר אמרתי... כשאני מאוהבת הכל יוצא שונה ממה
שרציתי.
אתה אינך נחות מהם.
אצלי בלב אין היררכיה.
לכל אחד מקום משלו.
אולי זאת איננה גישה שאני משדרת, אלא פשוט
הפרנואידיות שלך שמא אינך אהוב מספיק.

אתה אהוב.
מאוד.
אתה איש יפה ועצוב שלי.
אל תהיה עצוב יותר."

מוקדש לך, האחד והיחיד שלי. הפיה שלי.