פרק שני


אותי נשאה הרוח
מארץ הנכר,
הרוח נשאה אותי
לארץ המחר.

אל ארץ זבת חלב ודבש
לנטוע שתילים ללא חשש,
בה לזרוע ולקצור
בה לנבוט וגם לנשור.

אל ארץ אוכלת יושביה
ארץ קוברת בניה,
הספוגה בדמעות,
מאחדת לבבות.

בן לוקח בת ובת לוקחת בן, בן לוקח בת ובת לוקחת בן... היה זה
אחד המשחקים מיני רבים שלמדתי לשחק עם ילדי הפנימייה שלשם
נשלחתי ללמוד. להורי לא היה תקציב לשלם לבית הספר שליד הבית.
כל היום הייתי עסוקה בפנימייה. בבוקר למדתי ואחרי הצהריים
הלכתי כמו כולם לעבוד. לא הייתי הילדה היחידה שהגיעה לארץ
חדשה. לכולם, כל הבנים והבנות שאיתם למדתי, ישראל היוותה בית
חדש. קראנו לפנימייה הזאת קיבוץ גלויות. השתלבתי מהר מאוד גם
בארץ החדשה וגם בפנימייה. הייתי כבר חצי שנה בארץ, התחלתי
לשוחח בעברית ואפילו כל חלומותיי היו כבר בעברית. אף אחד לא
ידע שלמרות היותי מקובלת בחברה, הייתי למעשה בודדה. החיבוקים
והנשיקות של סבתא היו חסרים לי.
הכי קשה היה לי בלילה, אז בלי העמדת פנים, כאשר הייתי אני עם
עצמי, כאשר השינה בוששה להגיע אז,  הזיכרונות והגעגועים לסבתא
שטפו אותי. שוב בפעם המי יודע כמה הבטתי על המתנה שסבתי נתנה
לי, פתחתי את התליון וראיתי את הפנים של סבתא בחלק האחד של
התליון ואת המילה "חי" בחלק השני של התליון.
ליטפתי את התמונה, התגעגעתי לסבתא, בשעות כאלה כאשר הבדידות
השתלטה עלי, הפלגתי שוב על כנפי הזיכרונות, הרבה תמונות חלפו
לי בראש, אבל שוב ושוב הפרידה מסבתי הייתה הכי קשה עלי. זכרתי
את היום האחרון את יום הבריחה מברית המועצות, כאשר היינו פייגה
חייקה ואני אצל סבתי וההורים התחבאו באיזה שהוא מקום על מנת ש
הק.ג.ב לא ימצא אותם ויגלה אותם לסיביר או אפילו יותר גרוע,
יכלאו אותם בבית הסוהר. נזכרתי איך ישבתי על ברכיה של סבתי,
פרמתי את צמתה הלבנה כמדי פעם במהלך המשחק שלנו, ובמשחק הייתי
תמיד הספרית. הפעם להבדיל מתמיד הספקתי רק לפרום את צמתה והורי
הגיעו ובלי להמתין דקה אספו את פייגה וחייקה על מנת שנצא לדרך.
ביקשתי עוד רגע להמשיך לקלוע את צמתה של הסבתא. הזיכרונות
האחרונים מסבתא שלי, איך לא הספקתי לקלוע את צמתה ואיך אימא
שלי משכה אותי בכוח מסבתי ואפילו לא שמה לב לציפורן שלה הפוצעת
את ידי. אפילו לא בכיתי שנפצעתי בכיתי על הפרידה מסבתא שלי.
הפרידה הזאת לעולם תחזור ותציף את עיני. התכתבתי עם סבתי,
שיתפתי אותה בקורותיי, סיפרתי לה על הארץ החדשה, איך שאני
שולטת בשפה העברית, סיפרתי לה על געגועי, ובכל מכתב שאלתי
אותה: "סבתא'לה הבטחת שנפגש כאן, מתי תבואי?". מלחמת ששת הימים
גררה בעקבותיה אובדן ושכול וגם הסבתא שלי נפגעה כתוצאה מכך.
שנתיים הייתה סבתי חולה בניכר משותקת בצד הימין של גופה עד
שנפטרה, ולעולם תישאר בניכר.
נשבעתי שכאשר אגדל ואם יעמוד לי כוחי במותני אעשה הכל על מנת
להעניש את המורה היהודי. עדיין כעסתי על המורה, הכעס ימשיך
ללוות אותי למשך כל חיי.

כבר הייתי בת 16, היו לי חברים, חברות, רקדתי ריקודי עם כל פעם
עם בן זוג אחר עד שהגיע לבית הספר גרש. גרש היה עדיין עולה
חדש. הוא היה ילד יפה, בלורית בלונדית כיסתה את המצח הרחב שלו
עיניו הירוקות תאמו לעיני הכחולות, ומאחר והוא דיבר בשפה שלי
היה לנו קל להתחבר. גרש היה הבן זוג שלי לריקודי העם. הוא גם
ישב לידי בכיתה, ומדי פעם יצאנו לטייל סביב הפנימייה, דבר שגרם
לו להכיר את הכפר כאת שני כפות ידיו. עשינו לנו למנהג גרש
ואני, כל יום שבת היינו יוצאים להתבודד כל פעם חיפשנו לנו פינה
שקטה אחרת, שנינו אהבנו את המרחבים. שם בתוך המרחבים הרגשנו
חופשיים, הרגשנו שמותר לנו לצעוק, להשתולל, לשיר, איש לא יכול
היה להשתיק אותנו. אהבנו את הבדידות. באחד הטיולים הרבים שלנו
נעצרנו, שנינו הבטנו על נקודה מסוימת והבנו שזהו, הגענו אל
המנוחה והנחלה. מצאנו מקום.
לא רחוק מעץ ברוש הייתה גבעה קטנה ובמורד הגבעה הייתה ערוגה,
הפרחים והפסטורליה שמסביב תפסו אותי ואת גרש לא מוכנים.
התיישבנו על הגבעה והפלגנו בזיכרונותינו, כל אחד בתורו סיפר על
שעבר עליו בנכר. כל יום שבת היינו הולכים אל הפינה שלנו, אל
הגבעה, מביטים אל האופק, אל השמיים הרחוקים וחולמים, חלומות של
ילדים בגילנו. מדי פעם היינו מביאים ספר גרש ואני, קוראים פרק
דנים עליו ומתווכחים מסיקים מסקנות.ל פעמים אהבתי לשבת סתם ליד
גרש בלי לדבר, בלי להקשיב, הייתי מקשיבה לעצמי, מפליגה בדמיון
או בזיכרונות, לפעמים נעצבתי וגרש היה שם על מנת לגרש ממני את
העצב, באותן הרגעים היה אומר לי: "גולדה תביטי קדימה גולדה, אף
פעם אל תסתכלי אחורנית, תמיד תסתכלי קדימה שם, אל עבר האופק,
משם תשאבי כוח גולדה. עוד שנתיים נתגייס לצבא,אחר כך נצטרך
לעמוד ברשות עצמנו, נינשא, נקים משפחה, תשכחי גולדה את הימים
הרחוקים, חייכי גולדה. "ואחר כך הייתי מתנחמת, נרגעת, ומחזירה
אל עצמי את החיוך שאבד. "גרש,תגיד גרש, חשבת מה תרצה לעשות
אחרי הצבא?" שאלתי אותו יום אחד בעודנו יושבים על הגבעה.
"גולדה הרבה מחשבות יש לי בראש, עוד שנה לבטח הדעות שלי תהינה
מגובשות יותר. יודעת את גולדה שאוהב אני ספורט, אולי אלך
לכיוון הוראה בספורט,טרם החלטתי".ככה חלפה שנה נוספת של הכרות
והתקרבות ביני לגרש. יום אחד חל מפנה בינינו, כמנהגינו מזה שנה
גם הפעם ביום שבת הלכנו אל אותה הגבעה, עשינו תחרות ריצה,
רדפנו זה אחר זו, צחקנו, עד שהתעייפנו והגענו אל מורד הגבעה שם
התיישבתי כדי לחדש את כוחותיי. נשכבנו זה ליד זו מתנשפים,
אוספים כוחותינו, שמעתי את נשימתו של גרש והיה משהו קסום אותו
יום ביני לגרש. פקחתי עיני, הבטתי עליו וראיתיו מביט עלי במבט
שונה, מבט שמעולם לא ראיתי עליו, והפעם הייתה שתיקה שונה,
שתיקה אחרת ביני לגרש. הבטנו זה בזו רק העיניים שלנו דיברו.
לאט לאט התקרבו שפתותינו לנשיקה קלה, הייתה זאת הפעם הראשונה
שהרגשתי נשיקה על שפתיים. עד כה הכרתי את נשיקותיה של סבתי על
הלחיים ואת נשיקתה של אמי על המצח, שם בצד ימין היכן שהשערות
מתחברות אל המצח. מקום שכבר מזמן נותר מיותם מנשיקות.
הרגשתי את שפתיו של גרש על שפתותי, שמעתי את נשימותיי, הרגשתי
את הלמות ליבי, חשתי את נשימתו של גרש על עורפי ואת גופו על
גופי. שם במורד הגבעה, הרגשתי על גבעת האהבה שלי את גבריותו של
גרש נלחצת אלי. גם בי חלו שינויים בגוף, לפתע כל תשוקותיי
הכמוסים ביותר ניעורו, השינוי היה חדש גם עבורי. שם במורד
הגבעה התמסרתי לגרש. "גולדה שלי" את המילים האלה ימשיך גרש
ללחוש לי במשך שנה נוספת. גרש ואני כבר לא היינו סתם חברים,
היינו מאוהבים, המשכנו את ההרגל שהיה לנו מזה שנים, המשכנו
לרוץ אל תוך המרחבים, המשכנו לנשום את האוויר הצח, אך הוספנו
לנו דבר נוסף, הקמנו גרש ואני פינה שלנו, הבאנו סדינים, הקמנו
לנו אוהל וכל שבת רצנו אל המרחבים, ולאחר מכן נכנסנו אל
"ביתנו", ככה קראנו לאוהל שהקמנו, היינו גרש ואני כמו בעל
ואישה, ללא מחסומים, חקרנו כל פינה זה בגופו של זו, אהבתי את
גרש אולי כמו שאהבתי את סבתא שלי, ולפעמים, הרגשתי שאהבתי את
גרש אפילו יותר מאשר את סבתי.
עם גרש הייתי משוחררת מכל הכבלים, וכל פעם שהגענו אל השיא,
שמעתי את גרש לוחש לי אל תוך האוזן "גולדה שלי".

אהבתנו התעצמה מיום ליום, היינו כבר בכיתה השמינית, נותרו עוד
מספר חודשים לסיים את הלימודים. אהבתנו לא פגמה בלימודינו,מ
צאנו את הכוחות המשותפים ללמוד ולעבוד כנדרש, ושבת הייתה
מוקדשת לנו. אחרי ארוחת בוקר הלכנו אל המרחבים, אל ביתנו, אחרי
כמה שעות חזרנו לארוחת צהריים לפנימייה, ושוב חזרנו לאהוב
בביתנו. "גרש...אני מרגישה שמשהו קורה בי, משהו בלתי מוסבר לי.
גולדה,פתחי את הלב, ספרי אהובה, מה מציק לך, גרש לא יודעת
להסביר אתמול התחלתי להרגיש כאבים בשדיים, משהו קורה בגוף ואין
לי מושג, אני חוששת, אני חוששת גרש שמשהו יקרה ולא יהיה לי
אותך, חוששת מה יהיה כאשר אתה תתגייס ואהיה רחוקה ממך. גרש אני
מבולבלת ובנוסף לכך הכאבים בשדיים והאיחור במחזור, חוץ מזה
גרש, אני מוצאת עצמי לא פעם עצבנית". וגרש היה מרגיע אותי
כמנהגו מזה שנתיים. "גולדה אני אוהב אותך גולדה, לא אנטוש
אותך, ותראי שיהיה טוב. מחר נלך למרפאה, שיגידו למה פתאום
כואבים לך השדיים, למה האיחור?"- כאילו ושנינו ניסינו לדחות את
אשר חשנו בתוך הלב.
הבדיקות אישרו את חששותינו, הייתי בסוף חודש ראשון להריוני.
"גרש, מה נעשה?אסור שבבית ידעו שאני בהריון, אימא שלי תהרוג
אותי, חייבים למצוא פתרון גרש, חייבת לעבור הפלה". גרש לא היה
מוכן לשמוע על הפלה. "תראי גולדה אם נכנסת להריון משמע שככה
רצה אלוהים ואסור לנו להרוג תינוק. נלך להורים שלי אציג אותך
בפניהם הם אנשים נאורים ויקבלו אותך כבת שלהם. אחר כך נכיר גם
את אימא שלך ולא נספר לה שאת בהריון נגיד רק שאנחנו אוהבים
ורוצים להתחתן. ותראי גולדה שיהיה טוב". גרש גר עשר דקות נסיעה
מהפנימייה, קבענו שבשבת הבאה נלך להוריו הוא יציג אותי לפניהם
ונתקדם הלאה. השבוע עבר במתח, לא ידעתי אם הוריו של גרש יקבלו
אותי, איך יקבלו את העובדה שאני בהריון ואני רק בת 18 פחות
שלושה חודשים. הכאבים בשדיים היו חזקים, החלו בחילות בוקר
ולמרות הכל אהבתי את התינוק שבבטן.
בשבת בבוקר התעוררתי נרגשת לפגישה עם הוריו של גרש. עמדתי מול
המראה בחנתי את גופי הריוני לא ניכר עלי עדיין אבל ידעתי
שבתוכי מתפתח תינוק. אפילו שם כבר תכננתי עבורו אם יהיה זה בן
אקרא לו ליאור אם תיוולד בת יקרא שמה בישראל ליאורה, על שם
סבתא לאורה שהותרתי מאחור בברית המועצות ומאז נפרדו דרכינו.
התאפרתי בעדינות וסירקתי שערותיי. לבשתי על עצמי מכנס שחור
וחולצה לבנה. השרשרת מסבתא לא הוסרה ממני. פתחתי את התליון שוב
נגעתי בפניה של סבתא. סיפרתי לה על ההיריון שלי ושהיום אני
הולכת להוריו של גרש ובקשתי ממנה שתשגיח עלי ותלווה את צעדי כי
זאת הפעם שוב יש חשש בליבי. כמו אז בנכר, משהו ניבא לי רעות
אבל לא הבנתי מה זה. אחרי ארוחת בוקר הלכנו גרש ואני לבית
הוריו. "גרש", ביקשתי, "ספר לי, ספר לי איך עלי לנהוג עם
הוריך, איך הם יקבלו אותי? גולדה אותך אני אוהב איתך אני רוצה
להקים בית בישראל ואיתך גולדה לבנות משפחה", גרש נגע בידו בבטן
שלי ואמר:" וזה הקטן גדול יהיה הוא הספתח שלנו להגשמת החלום".

ליבי הלם בי שעה ששמעתי צעדים כבדים מדשדשים כלפי הדלת השפלתי
את עיני לדחות את רגע האמת, גופי רעד זעה קרה כיסתה את פני.
"בוקר טוב אבא", אמר גרש לאביו בעוד עיני מושפלות עדיין לרצפה.
"תכיר את גולדה החברה שסיפרתי לך שבה אני מאוהב ואיתה רוצה אני
להתחתן, באנו לקבל ממך את ברכתך". "גולדה תכירי זה אבא שלי",
הרמתי עיני אל אביו של גרש ידי שהייתה מושטת לשלום קפאה על
מקומה עיני הביטו בעיניו של אביו אחר כך הבטתי בגרש, שום דמיון
לא מצאתי בין גרש לאביו. את האוויר ניתן היה לחתוך בסכין ואני
אמרתי את המשפט שסבתי אמרה ולא הבנתי אותו בזמנו: "אשר יגורתי
בא לי" וברחתי.