פרק א'

יהודיה" הם קראו לה-
משכו לה בצמות,
לכי מביתנו-
לא רצויה כאן עוד!

ילדה קטנה, תמה עדיין
דמעה קטנה בקצה העין,
עומדת בוהה
לא מבינה
על מה המהומה?

מדוע אתמול היו חברות?
מדוע היום משכו בצמות?
מדוע בביתם לא רצויה?
ובכלל מה זה- "יהודיה"?

גופי הקטן הטלטל מצד אל צד הדמעות שזלגו מעיני הכחולות הותירו
סימנים שחורים לאורך הלחיים. זה עתה שמעתי שעלי ללכת לבית סבתא
ולהפרד ממנה לשלום. עמדתי לעזוב את הסבתא מאחור ויחד עם הורי
ואחיותי לעלות לארץ זבת חלב ודבש. כך כינו הורי לארץ ישראל.
מאנתי ללכת לביתה, חשבתי בליבי, שאם לא אלך לבית סבתי להפרד,
לא אעזוב אותה לעולם. ביתנו היה ממש ארמון, גבוה היה הבית,
מוקף עצי פרי, גינת פרחים, הכל היה בתוך ביתי. התרנגולות,
החזיר והעז, שכנו בתוך הבית שעמד בחוץ. התיישבתי מתחת לעץ
השקדיה, עצמתי עיני והפלגתי על כנפי הדימיון והזכרון. זכרתי
איך לפני שנתיים בהיותי בת שמונה ישבתי כהרגלי עם הסבתא, שתינו
את החלב עם דבש, אכלנו פרוסת לחם משוחה במרגרינה, סיפרתי לסבתי
את כל קורות אותו היום. אבל היום היה משהו שונה בשיחה שלנו,
היום הסבתא היתה שונה, ולא הצלחתי לקרוא ולהבין למה סבתא היום
שונה.

"בואי גולדה'לה בואי ילדה, שבי לידי". אני, שגדלתי על ברכיה
ואהבתי אותה יותר מאשר את אמי, התיישבתי על ברכיה, הנחתי את
ראשי הקטן על הכתף והתנחמתי בה, בסבתא שלי. "גולדה שלי,היום
אבא שלך מצא את אחותו בארץ זבת חלב ודבש, לא רחוק היום, ואנו
נצטרך להפרד אתם תסעו מכאן לארץ חדשה ושם, שם בארץ זבת חלב
ודבש לא תהי עוד עצובה, יהיו לך חברות, תוכלי לדבר ולצחוק,
יהיו לך בגדים חדשים, כל מה שאת רוצה יהיה לך". המשכתי להקשיב
לדבריה של סבתא, והרגשתי איך קולה משתנה. הרמתי את ראשי הקטן
הסתכלתי בעיני הכחולות אל תוך עיניה של סבתי וראיתי שם, בקצות
עיניה איך דמעותיה זולגות ואט אט יורדות על הלחיים, מדי פעם
מתנקזות הדמעות אל תוך הקמטים של הסבתא ומצטברות שם. הרמתי את
ידיי הקטנות אל הקמטים וניקתי את הדמעות. "למה את בוכה סבתא?"
שאלתי כי לא הבנתי עדיין את פשר הדמעות.
סבתי חיבקה אותי, את נכדתה האהובה, והוסיפה משפט נוסף:
"גולדה'לה יהיה אלוהים בעזרכם, כאשר תבואי לארץ החדשה ואם יקרה
משהו, ותבהלי כמו שנבהלת אז כשהותקפת, תמיד הביטי למעלה,
לשמיים, כי שם למעלה ישנו אלוהים שמשגיח עליך, הוא לא מדבר,
אותו לא רואים, אבל הוא רואה את כולם והוא ימשיך להשגיח עליך
וללוות את צעדייך. ישנה תפילה גולדה'לה את התפילה הזאת אל
תשכחי, אם תחששי, אם תהי זקוקה לעזרה, תמיד תסתכלי אל השמיים
ותגידי: "שמע ישראל אדוני אלוהינו, אדוני אחד", משפט שילווה
אותי שנים רבות אחר כך.

המסמכים (ויזה) להגיע לארץ זבת חלב ודבש הגיעו. ידעתי שבעוד
חצי שנה יהיה עלינו לצאת לארץ חדשה, אבל בינתיים אסור היה עלי
לדבר בחוץ בשפת היהודים, אסרו לדבר על נושאים פוליטיים, אסרו
עלי לספר שאני יהודיה, כלפי חוץ היתי גויקה (גויה) ולא הבנתי
למה. נשבעתי אמונים לעניבה האדומה,(כי חויבתי) החיים בבית
נמשכו כרגיל אף אחד חוץ מבני הבית שלי לא ידע שאנו עומדים
לעזוב את ארץ הנכר, את מסך הברזל ולצאת אל ארץ חדשה, ארץ זבת
חלב ודבש.

נותרו עוד שלושה חודשים עד שנאלץ לעזוב, מלאו לי עשר שנים,
ראיתי דמעות אצל אמי והבנתי ללא מילים שהפרדה הזאת, משמע
שנצטרך לעזוב כאן את סבתא, כי סבתי לא קיבלה היתר לצאת מברית
המועצות.
שוב נעצבתי, התיישבתי ליד העץ האהוב עלי, עץ השקדיה.ב רגעים
אלה רציתי את הכלבה שלי, אבל הכלבה כבר לא היתה, הגויים
הבריונים הרגו לי את החברה היחידה שהיתה לי. הרגו אותה (את
הכלבה) בגלל שנחלצה לעזור לי כאשר הותקפתי על ידי הגויים. היתי
עצובה, לא רציתי לעזוב את הסבתא שלי. תיכננתי בליבי תוכניות,
החלטתי שאתנהג כל כך טוב, שההורים יסכימו להשאיר אותי כאן עם
סבתא.
אפילו הייתי מוכנה לשתות חלב עם השומן, שלא אהבתי, כי זה גרם
לי בחילה.

המשכתי ללמוד רגיל, לא סיפרתי לאף אחד שאני נוסעת לארץ חדשה.
הכל השתנה יום אחד בלי כל אזהרה מראש.
אילו ידעתי שיום לימודי הנוכחי יסתיים בכי רע היתי ממאנת ללכת
לבית הספר, הייתי מתלוננת על כאבי בטן, על כל דבר, רק לא ללכת
ללמוד. אבל לא היה דבר שיזהיר אותי מהבאות. הלכתי כרגיל ללמוד.
בתום השיעורים ביקש פרידריך, המורה לצרפתית, שאשאר עוד כמה
דקות בכיתה כי יש לו מה לשאול אותי.

המתנתי מכווצת לשאלתו של פרידריך, במוחי חלפו המון שאלות, אולי
המורה רוצה לזמן את הוריי לשיחה,לספר להם עד כמה "הבת שלהם" לא
מצליחה לשלוט בשפה הצרפתית, ואיך מגיעה לשיעורים לא מוכנה
במטלות שהוא, המורה, מציב.
אולי, חשבתי, אולי יגיד שהוא רוצה להשאיר אותי שנה נוספת כיתה?
הרבה שאלות עלו במחשבותי.

"גולדה...קרבי הנה בבקשה", אמר פרידריך, התקרבתי לשולחן המורים
בהיסוס. "גולדה...נודע לי שאתם נוסעים לפלסטינה, מה את תעשי עם
העניבה האדומה כאשר תיסעו מכאן?". הבטן שלי התכווצה, החלה
לכאוב, הרגשתי שאני חייבת ללכת לשירותים העיקר לא להסתכל על
העיניים המשונות של המורה. בקשתי רשות מהמורה פרידריך ללכת
לשירותים, אבל זה, בקולו הכעוס אסר עלי לצאת. החלפתי משקל מרגל
לרגל, השפלתי עיני, חיפשתי במוחי תשובה שתוכל לספק את המורה
ולא ידעתי מה לענות. בבית לא הכינו אותי לשאלה שכזאת.
לבסוף אמרתי שאעביר אותה לבת דודתי שנשארת שם, אבל פרידריך לא
קיבל תשובה זאת והתעקש שאגיד לו תשובה אמיתית, מה אעשה עם
העניבה האדומה יום בו נעזוב את ברית המועצות ונסע לפלסטינה?
הרגשתי אובדת עיצות, לא ידעתי מה לענות למורה על מנת לרצות
אותו, בסוף אמרתי לו: "אם לא אוכל להעביר את העניבה לבת דודה
שלי אז אשרוף אותה". ראיתי איך הפנים של המורה נעשים אדומים
מכעס עיניו עמדו לצאת ממקומם. ככה עצבני היה. לבסוף צעק עלי
המורה: "החיילים כאן שפכו את הדם למען העניבה הזאת ואת רוצה
לשרוף אותה?". בכיתי,לא הבנתי למה צעק עלי, הן יהודי היה,
כמוני וכמו הסבתא וכמו ההורים שלי, למה צעק עלי ככה? הלכתי
הביתה בוכיה, סבתא שקיבלה את פני וראתה את הדמעות על עיני חשבה
ששוב משכו לי בצמות, או שמא זרקו עלי אבנים, והרביצו לי על
היותי יהודיה. הרדיפה על היותנו יהודים היתה מנת חלקה של
המשפחה מזה זמן רב. "מה שלומך גולדה'לה? איך היה בבית הספר? מה
חדש?" התעניינה הסבתא. כמדי יום ביומו שיתפתי את הסבתא בקורות
אותו יום. מתוך מה שסיפרתי, לא היה משהו שאמור היה לגרום
לנכדתה להיות עצובה, תהתה הסבתא לאורה. "גולדה'לה מה עוד היה
בבית הספר ששכחת לספר?" אז סיפרתי לסבתא על השיחה עם המורה
היהודי. אישה חכמה היתה סבתא שלי. בת 78 היתה הסבתא ולמרות
גילה המופלג, עדיין הייתה דעתה צלולה. היא הבינה ולחשה לעצמה
מילים בודדות בעברית, "אשר יגורתי בא לי", מילים שהיו זרות לי.
כהרגלי מדי יום אחרי ארוחת הצהרים פרשתי לפינה שלי להכין את
שיעורי, עדיין לא ידעתי שהיום הזה, בגלל המשפט שלי, בגלל
התשובה שעניתי למורה לצרפתית, יביא איתו אסון.

כאשר הורי שבו בערב מעבודה, סיפרה הסבתא את אשר קרה, ההורים
החליפו מבטים ביניהם, מבטים שלא הצלחתי להבינם. הסבתא פרשה
לביתה. למראית העין המשכנו לנהוג כרגיל, בלי לשדר דבר, בלי
לספר לי על מה שעומד לקרות בשעות הבאות, גם פייגה אחותי הגדולה
וחייקה אחותי הצעירה לא ידעו דבר.

בערב הק.ג.ב.כבר החל בחיפוש אחר הורי. הם הסתתרו היכן שהוא,
הייתי עם פיגה וחייקה אצל הסבתא, מיררתי בבכי, לא רציתי לעזוב
את הסבתא, בערב כאשר באו הורינו לקחת אותנו, תפסתי את הסבתא,
לא רציתי לעזוב אותה, גופי הקטן הטלטל מצד אל צד ושוב דמעות
שבר זלגו על לחיי. סבתא חיבקה אותי חיבוק אחרון, פתחה את
הקופסה הקטנה שהיתה לה מתחת למיטה, ושמה לי משהו אל תוך כף
ידי. "גולדה'לה. זה הסוד שלי ושלך, אסור לאף אחד לדעת שיש לך
את המתנה שלי. אל תראי ואל תספרי לאף אחד את הסוד שלנו, רק
כאשר תגיעי לארץ המובטחת, לארץ זבת חלב ודבש, שם תוכלי לשים את
השרשרת על הצוואר שלך, ותמיד כאשר תענדי את השרשרת, תמיד תזכרי
שאנחנו איתך. אלוהים ישמור עליך ועל כל צעדייך ואני אעזור לו.
יום יבוא גולדה'לה שלי ונפגש בארץ זבת חלב ודבש".