זהו. נגמרה הבגרות. סיימתי ללמוד מתמטיקה! אני חוזר הביתה,
משאיר מאחור את כל אלה שמשווים את התשובות שיצאו להם. מה זה
משנה? כשהתוצאות יגיעו, אני אדע כמה הצלחתי. עכשיו אני רוצה רק
לשכוח. לשכוח מהמתמטיקה הזאת, שישבה לי על הראש כבר שלושה
חודשים. טוב לזכור שאני יוצא היום לטיול הכנה בצופים. לא יזיק
לי ניקוי ראש בטבע עכשיו.

הגיע האוטובוס, כמעט ללא המתנה מצידי, ואפילו יש מקום לשבת. זה
לא קורה הרבה, בתחנה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. זה
כנראה חלק מהיום השמשי והמושלם שהיקום מסדר לי היום. אני תופס
לי את אחד המקומות הפנויים באוטובוס, ובינתיים מתחילה מהדורת
החדשות. הקריינית מספרת לעם ישראל שגופת לוחם השייטת, איתמר
איליה, הוחזרה אמש לישראל, ותובא לקבורה בטקס ממלכתי.

אני חולף על פני גשר המלונות, כשהאוטובוס נוסע לכיוון בית
הכרם, וצופה בעבודות הבנייה של כביש טבעתי מס' 4, שיקרא כביש
בגין. שני חיילים נהרגו אמש בדרום לבנון ממטען צד, קטעה
הקריינית את מחשבותיי על התנועה בירושלים. האוטובוס עובר ליד
בית ספר זיו. אני משקיף מהחלון, מחפש בתחנת אוטובוס מישהו שאני
מכיר, שגם סיים את הבגרות במתמטיקה. זקנה אחת עולה לאוטובוס.
השייח אחמד יאסין חזר לרצועת עזה; הוא הביע התנגדות להכרזת
עצמאות פלסטינאית, אומר לי הרדיו.

מעניין איך הטיול יהיה, אני מהרהר בזמן שהאוטובוס עובר ליד בית
העלמין הצבאי, בהר הרצל. אסור לי לשכוח להביא את הנרגילה.
התנועה לאיכות השלטון בישראל הגישה עתירה לבג"ץ, בשל החלטת
משרד המשפטים לא להסיר את החסינות של חבר הכנסת אריה דרעי,
מגלה לי הקריינית. בטח יהיו שם עוד הרבה חבר'ה שסיימו את
הבגרות שלהם היום. חייב להיות שמח.  בזמן שהאוטובוס נכנס
לשכונת בית וגן החרדית, אני שומע שהצעתו של אהוד ברק לגיוס בני
ישיבות תעלה בפני הכנסת לקריאה טרומית בשבוע הבא.

האוטובוס מגיע לביה"ס בויאר. שוב, אני מחפש פנים מוכרות, ורואה
את ענת, שמתיישבת לידי. בחיוך גדול של "סיימתי את הבגרות
במתמטיקה היום" אני שואל אותה איך הייתה הבגרות, וזוכה לתשובה
לאקונית, לא אופיינית, ובמבט לא ברור. קלינטון ופמלייתו נחתו
הבוקר בסין, מודעים לי הרמקולים, כשאני מספר לענת על הטיול
שאני יוצא אליו היום.

כשהקריינית מסכמת את תוצאות המונדיאל, ב- 0-2 לגרמנייה מול
איראן, ו 0-1 ליגוסלבייה כנגד ארה"ב, ענת מעניקה לי עוד מבט לא
ברור בתגובה לסיפור שלי על הטיול, ושואלת אותי: "מה, לא
שמעת?". האוטובוס נכנס כבר לרחוב בורוכוב הצר, ואני לא בטוח אם
היא התכוונה לניצחון של גרמנייה, ולכן אומר שלא. היא מספרת לי
שאור כהן נהרג אתמול בלבנון.

משם, הזיכרון קצת פחות חד. אני זוכר שירדתי כמה תחנות לפני
התחנה שלי, בבית של אור, וראיתי שם הרבה אנשים שאני לא מכיר.
אני זוכר שהגעתי לנקודת איסוף לטיול, עם שק שינה, אבל בלי תיק,
ומבט מאוד אבוד בעיניים. אני זוכר את אחד המרכזים הבוגרים,
שהכיר את אור כחניך, ולא כמדריך,  אומר לי שגם לו קשה. קשה
מאוד. אני זוכר שבסוף לא יצאתי לטיול. אני זוכר את ההלוויה.
אני זוכר את החברים של אור מספרים עליו רק דברים טובים
ומצחיקים.

אני זוכר שבאיזשהו שלב רציתי רק לשכוח. לשכוח מהמתמטיקה הזאת,
ולשכוח המוות הזה. כמו שזה נראה עכשיו, חמש שנים אחרי, נראה לי
שאני כבר אוותר ואלך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה.


לזכר אור כהן, שנפל בלבנון.
עברו כבר חמש שנים, והכאב חד כמו כאילו לא עבר יום