אחת לכמה זמן הם מגיעים. הרגעים האלו שכשהם לא נמצאים, הם הכי
לא חסרים והכי רחוקים מלעלות לנו במחשבה. אך משהרגעים האלו
מגיעים, אי אפשר להבין איך רוב הזמן אנחנו לא חושבים עליהם. זה
כמו פצע בפה או גרון כואב, שכשיש לנו אותם אנחנו תוהים איך
אנחנו אף פעם לא מעריכים את הימים שהמצב כרגיל...
אבל הם חושפים הכל, הרגעים האלו. עצב, בדידות, זיוף.

כבר בגיל 14 בערך הבנתי שאין לחיים שום משמעות, ואין לי בעיה
עם זה. אם לחיים אין משמעות אז מה שנשאר זה להנות. ובאמת, רוב
הזמן טוב לי מאד ולפעמים אני גם מאושרת לגמרי, וממש לא חושבת
על הדברים האלה. אבל תמיד שאני כן חושבת עליהם, אני נהיית כל
כך עצובה. ואני מרגישה שאני צריכה סיבה, וצריכה משמעות לכל זה.
אני לא אומרת שלא צריך להמשיך. ואם סבא שלי היה במחנה ריכוז
והוא עדיין משתדל להנות כמה שהוא יכול, אז מי אני בכלל, אבל
בכל זאת. זה כאילו שרוב הזמן אנחנו מדחיקים את זה, אבל מצד שני
, אני יודעת שברגעים שאני מאושרת, ואני מתכוונת מאושרת ממש, אז
זה אמיתי, כי אין לי מה לשקר לעצמי.

אבל שוב, תמיד שחושבים על דברים לעומק, מגיעים למבוי סתום.
סתום ועצוב.