היא לקחה אותי לטיול רחווווק רחווק.... בלי שהיא תשים לב
אפילו. ואתם יודעים מה? זה אפילו היה טיול רחוק מאוד, טיול
ללמעלה, למין מקום כזה נחמד, חשוך אבל מואר עם מלא מלא מלא מלא
כוכבים!!!
אני מרגיש כאילו הטיול הזה לא ניגמר... מה שיותר מוזר שאני לא
יודע איפה הוא התחיל.
אז ניראה לי שאני פשוט יתחיל אותו מפה. כאן למטה הכל התחיל
בשאול הנורא הזה הלא מובן החריג.
או שבעצם זה אני המוזר, חריג, שונה, מפחיד, מאיים... יש הרבה
דברים שאני לא יכול לדעת אבל גם אתם לא.
זו הפעם השנייה שאני מתחיל לכתוב. ניראה לי שזה ספר או סיפור
או אולי מאמר ?!? לא יודע. בכל מקרה ליפני הרבה זמן שעתיים
וחצי בערך היה איזה מישהו שקוראים לו שבועה. שבועה היה נסיך
נחמד ממלכה רחוקה כמו בכל האגדות רק שהוא היה נסיך אופל... אבל
הוא היה נחמד מידי, הוא דאג לחברים שלו, הוא היה אוהב טבע,
פריחות, נוף, אבל יותר מכול הוא אהב את בת הכלנית אשר הייתה
לפרח המקסים ביותר בכל תבל. לבת הכלנית קראו זהבינה
פימפולינה.

"מבזק!!! מבזק!!! הסיפור הזה הוא טוב מידי רדו לכדור
הארץ!!!!!!"
"צא לי מהסיפור מה אתה רוצה ממני?"
"ניראה לך שהעולם באמת עם נסיכים ובנות של פרחים?!?!? לא!!!!"
"כן?!?!??? אז אולי תספר לי איך העולם? חכם שלי בוא תסביר לי
ולכולם איך העולם באמת..."
"אז בוא תקשיב.."


אז זהו ככה הכל התחיל.. כל הבאלגן הזה של טוב ורע ובעיקר
מוות.
מי שקורא את זה צריך להבין שאני לא יודע על מה יהיה הסיפור ככה
שגם אני מופתע תהנו.

פרק1

אין לי שמץ של מושג לאן זה יוביל

אז הכל לא התחיל בזמן כלשהו וגם לא בזמן מוגדר ממש...  דורון
הלך ברחוב ונידרס.. שוב פעם  כמו ליפני שנה בידיוק ביומולדת
שלו, הוא הלך לקנות לאמא תרופות כי היא הייתה חולה היה לה משהו
לא מובן חלק מהרופאים קראו לזה שפעת, חלק לא ידעו אבל אני חושב
שהוא ידע שזה לא היה שפעת כי היא לא נמשכת שנה... בכל מקרה הוא
הלך לקנות לה את התרופות והוא דרח על עצמו ונפל על הכביש ואז
באה איזה חיפושית קטנה ודרסה אותו. אחרי זה הוא היה חודשיים
בבית חולים עד שכל העצמות שלו חזרו למקום. הוא חזר לבית ספר
השלים הכל ולמד כי הגיע הזמן שלו ללמוד אחרי הרבה זמן וזה עוד
כיתה י ככה שאין לו ברירה חוץ מזה שעוד מעט בגרויות.
הסיפור שלנו מתחיל כבר מזמן עוד בכיתה... יותר נכון לא כיתה
אלא בגיל 12.5 ככה בערך ליפני הבר מצווה.עוד ליפני הגילוח
הראשון ועוד ליפני החברה ושלא נדבר על הנשיקה הראשונה. זה היה
באזור הקיץ הלכנו כמה חברים לים סתם בישביל הכיף  הרי אחרי הכל
גרנו במרכז הארץ ביישוב קוסמת זה שתי מטר מסוף העולם רק בצד
העגול יותר שלו....בים הלכנו ושוב פעם קרה משהו לדורון עכשיו
הוא דרך על בקבוק של בירה רק חבל שהבקבוק היה שבור... גם
שאכלנו היה לו נמלים באוכל. תמיד היה קורא לו משהו. הוא גם היה
בכלל איש נורא מוזר כולם לא אהבו אותו ולא שנאו אותו הוא היה
אדיש חברתית לא מזיק ולא מוזק. מצד שני גם היו לו המון חברים
ומצד אחר אף אחד לא הכיר אותו הוא היה כמו קנקן הפוך עם נוצות
של חתול או כמו נח המיקראי בשינקין-תל אביב. הוא היה הולך איתך
אבל אתה לא היית מרגיש שהוא שם. כשחושבים על זה אמא שלו כל
הזמן הייתה מודאגת ביגללו היא הייתה חושבת שהוא לוקח סמים. חוץ
מזה גם אמא שלו הייתה קצת מוזרה היא הייתה שואלת אותו שאלות
מוזרות כאלה ... לא משנה.

אני, לפי מה שהוא אמר לי החבר הכי טוב שלו. אבל לא הכרתי אותו,
הוא היה כזה מוזר אבל בכל דרך שהיא תמיד רק אנחנו היינו מבינים
אחד את השני. כי אני אחרי הכל גם הייתי מוזר, חריג, שונה, יוצא
דופן. אבל כמו שאמרתי באותו זמן שהלכנו לים והוא ניפצע ואז בית
חולים ואז הביתה אחרי שבוע פגשתי אותו ברחוב וראיתי אותו, הוא
היה ניראה מוזר מאוד. לא מוזר , שונה ? לא... חריג?! לא...

ש  מ   ח??? כן?!?!?!!!!

מאושר הוא היה מאושר בצורה יוצאת דופן. עד כדי כך מאושר ומרוכז
בעצמו עם הראש למעלה ולא רק שהוא ניתקע בעמוד חשמל גם ניסיתי
ליקרוא לו כל הזמן הזה והוא פשוט לא שמע. אז אני המשכתי בדרכי
הביתה ושקעתי כרגיל במחשבות של "חוזר הביתה"
-עכשיו אני חוזר הביתה אמא יושבת בסלון אני נכנס מהנהן עם הראש
והיא צועקת "לא אומרים שלום??" ואז אני אומר "הנהנתי לך עם
הראש" "תודה רבה לך... מה עם השיעורים הכנת כבר?" הרי אחרי הכל
הלימודים זה כל מה שיש לה שראש וליפעמים טוב שכך כי אחרי זה
היא שואלת אותי כשאני חולה ויש לי חום אם לקחתי סמים או אם
אנסו אותי."כן אמא הכנתי שיעורים" -"ומה עם המבחן שיש לך עוד
חודשיים בשל"ח אתה לא מתכוון להתחיל להיתכונן?" -"אמא זה
בעוד..."-אל תיצעק עליי!!!" -"טוב... זה בעוד חודשיים קיבינימט
וחוץ מזה שזה בשלח" -"אין בעיה תתחיל יומיים ליפני הבמחן אחרי
זה ניראה את הציון שלך.." ובדך כלל בשלב הזה אני כבר בדרך או
יותר נכון בחדר שומע ברקע את הצעקות שלה... פיתאום משום מקום
ניכנס עליי לחדר דורון דרך החלון כמו תמיד והולך ישר לארון שלי
לוקח עט וניר ויוצא החוצה. זה כל פעם קורא לו שהוא מרגיש שהוא
צריך לכתוב משהו... תאמת אף פעם לא הבנתי את מה שהוא רשם או
יותר נכון למה הוא רשם. אחרי 10 דקות שאני כבר הייתי מול המחשב
באמצע שיחה חשובה עם אחי שהיה בחו"ל באותו הזמן על הכדורגל
שהיה אתמול.

והוא אומר לי "זהו! החלטתי! צנון ותמרים!" מה שהיה כינוי ביננו
למשהו מוזר שרק אנחנו הצלחנו לימצוא את הקשר בין זה לביו בנות.
" אני 'צנון ותמרים' לחלוטין את בדילול!" בדילול היא אחת
שאיתנו בכיתה.
"מ  ה  ???" שאלתי אותו בתדהמה מוחלטת והוא כבר הספיק לצאת
מהחלון וכבר לא ראיתי אותו שסיימתי את ההברה היחידה שיצאה לי
מהפה.
למוחרת בבוקר, בבית ספר לא ראיתי אותו למרות שאפילו פעם שהוא
לא בא שבוע לא ראיתי אותו אבל עכשיו שמתי לב בכל אופן...אותו
היום היה בכלל יום ממש מוזר אפילו הייתי מגדיר אותו מוזר ממש
כמו בננה אנטילופית. בכל אופן באותו היום הלכתי אל דורון הביתה
ישר אחרי בית ספר וגם אני נכנסתי דרך החלון (לשנינו יש בעיות
עם דלתות) והוא לא היה בבית אז חיכיתי לו... אחרי 20 דקות הוא
נכנס ופתאום אני מסתכל "אין לך יד????" זה היה הדבר הכי מוזר
שראיתי במיוחד שהוא היה דווקא ניראה מאוד שמח,"אתה נורמלי??
איך עשית את זה? מה שיחקת? כדורסל עם סכינים? אתה מטורף!"
-"היי מה המצב אח שלי?" -"מה המצב אח שלי??? תגיד אתה לא שמת
לב שאין לך יד???"
-"ו...?" -"מה ו...? תגיד אתה נורמלי??? א  י  ן     ל  ך    
י  ד!!" -"איזה חבר טוב אתה... טוב שאתה פה כדי להגיד לי את
זה" פתאום אין לי שמץ של מושג הוא נכנס שוב פעם לחדר. בלי
ששמתי לב נירדמתי. וחלמתי את כל זה?!? בכל אופן עכשיו הייתה לו
יד -" מה אתה עושה כאן?" הוא שאל -"לא יודע" עניתי לו, כמו ילד
קטן שמתחיל עם מישהי ואין לו מה להגיד."אז אתה שומע? בא לך
ללכת לטיול?" הוא שאל באופן מפתיע. יצאנו לטייל והוא לקח אותי
לאיזה מקום ליד הבית שלו... לקח אותי לאבן שנימצאת באמצה שום
מקום כשאתה עומד עליה אתה פתאום נחשף לכל העולם המקסים ושוכח
מהכל, אבל ממש מהכל אפילו מאותה אחת שלא שמה עליך ואתה מטורף
עליה ובכלל יש לה חבר שהוא חבר שלך. היתיישבנו שם והוא
התחיל...

"אני לא יודע איך לספר לך את זה... זה כבר יושב לי על הלב המון
זמן ואני חייב לספר את זה. ליפני שבוע בערך קרה לי משהו דיי
יוצא דופן..." זה התחיל להישמע לי ממש מוזר ואפילו התחלתי
לדאוג, "לפני שבוע בערך הלכתי ברחוב והלכתי פה באזור והרגשתי
שיש איזה משהו שמושך אותי אל העץ החרוב שמה..." הוא הצביע לשם,
אבל לא היה שם שום דבר, "לאט לאט התקרבתי לשם.." הוא המשיך
"וככל שהתקרבתי לשם יותר נמשכתי לעץ.. ויותר ויותר וכשהגעתי
לשם היה מונח שם הדבר הכי ניפלא בעולם שיכולתי למצוא" באותו
הרגע הוא הכניס את היד שלו לכיס של הכובע שלו והוציא משם "הנה
תראה" זו הייתה קופסא כזאת מוזרה, קופסת גפרורים, רק שהיה בה
חול. חול ים לכעורה , רק שהיה לה ריח אחר של... ריח כזה של...
אוויר? מצמצתי לרגע ופתאום היינו שנינו במקום אחר לגמרי היינו
שם למטה כלומר למעלה שלכם אני מתכוון לצד ההוא.... בקיצור
היינו שמה רחוק מפה... שמח שם-רחוק מפה. יש שם שלווה-רחוק מפה.
מה שהיה כל כך מופלא שלא הייתי בחלום, זה היה מציאותי, מוחשי.
זה היה גהנום!!!


זהו סוף כל סוף נישמע הצלצול הזה שמחקים לו כבר כל השנה-
המלמול האחרון של השנה שמסמל את החופש, את הים, את השמש החמימה
שתצא לה מעכשיו בכל בוקר מחדש, ובשביל מי?? בשבילי אני שיהיה
בבית יקום מאוחר ולא ילך לבית ספר. למה??? כי אין!!

מיד אחרי הצלצול מעורר הפרידה הזה הלכנו אני ודורון כהרגלנו
לביתו. מאז אותו יום אנחנו ניפגשים כמעט כל יום כדי לנסות
ולגלות מה לעזעזל הדבר הזה שמצאנו אך באותו יום קרה משהו מאוד
מוזר.. איך שניכנסנו לבית לא היה שם אף אחד אבל אפילו לא שמנו
לב קרה לנו מה שקרה פעם שעברה לדורון כשהוא היה לבד. נמשכנו
באופן מחושף אל תוך החדר שלו פתחנו את המגירה הוצאנו את הקופסא
אבל... "אין פה כלום?!?" אמר דורון כשהוא מופתע לחלוטין -"טוב
שאתה כאן להגיד לי!" אמרתי בציניות... מאותו יום בו מצאנו את
הקופסא אני ודורון היתקרבנו מאוד פתאום הוא היה מספר לי דברים
שלא ידעתי אליהם ואני הייתי משתף אותו בכל הבעיות עם אמא וגם
בכל מה שהיה קשור למחלה שלה "מה זה???" פתאום צרח דורון אחרי
שפתאום ראינו נוזל שקוף ומיסטורי בצבע ירקרק כאשר לפתע הוא
התחיל לדבר אלינו "אין חלום אין מציאות אכזבות יש וחבל על מה
שיש אך לא נותר לכם עוד זמן של יחד כי נותרתם לבד" אני ודורון
לא הרגשנו ככה מעולם ידענו שזה אנחנו צריכים להיפרד כי אנחנו
לא ניתראה יותר ומה שהכי עצוב לי הוא שדורון כבר לא רק חבר או
אח שלי הוא חלק ממני חלק בילתי ניפרד ולפתע כל שנישאר הוא
להיות לבד אחרי שלא הייתי הרבה זמן ככה כי הוא היה כאן הוא היה
חלק ממני הוא עדין חלק ממני ועכשיו אנחנו ניפרדים אבל לאן???

ישבנו שנינו אחד ליד השני כשאנחנו לא יודעים מה לעשות אנחנו...
כן- אנחנו אהבנו אחד את השני וזה פעם ראשונה שידעתי מה זה אומר
אהבה... ולא אהבה של חברה כי אין כמו מה שהיה לנו ועכשיו אני
בעצם אומר ה  י  ה.
אחרי שעתיים של שקט פתאום אנחנו שומעים רעש של רעם שהגיע מבחוץ
מאיפה שהיה השמש היפה החופש שחיכינו לו.






לקום מחר בבוקר עם שיר חדש או בעצם עדיף להמשיך לישון?

האם כדאי לקום בבוקר ובעצם כשאתה קם בבוקר ומסתכל במראה אתה
בטח שואל את עצמך האם היה שווה לקום הבוקר ואם אתה מחליט שכן
אז האם שווה לך להמשיך את היום?
אז כל אחד בדרך כלל בוחר שכן וכך גם אני וכל אחד מבוקר לבוקר
משתנה ואם אפשר לקום בוקר אחד ולאהוב אז למה אי אפשר לקום בוקר
אחד ולהפסיק? וכמובן שאפשר אבל שוב הסביבה מציירת את זה איך
שהיא רוצה כראות עיניה לפי מצבה הנוחכי וזאת גם יכולה להיות
שאלה. איך נוח לה?

בלעדיי?? אז למה היא סביבי אז שוב הוכחה ועובדה נוספת כי החברה
היא אינה משכילה במיוחד. לכל אחד יש את החברה שלו שניבנת לפי
צרכיו האישיים, אם אתה רוצה חיוביים ככה הם יהיו שוב פעם איש
איש לפי צרכיו.

אז לכל המאמינים באהבה ממבט ראשון, אל תחשבו שזה לא ניפסק כמו
שזה מתחיל... ואל תישאלו שאלות  מיותרות.
בוקר, בוקר... הבוקר שהכי כיף לקום בו זה היומולדת שלך, אז
מסתבר שלא. לקום זה כיף אך להמשיך ת'יום לא תמיד. שוב- תלוי מי
החברים שלך. איך אני זוכר את היומולדת שלי או יותר נכון מתנת
היומולדת הכי טובה בעולם, אז אני אשאל. היש כמו חיבוק?
פיזית- זוג ידיים לפעמים יותר עוטפות אותך בצורה מעגלית.
ריגשית- קצת יותר מורכב. אנרגיה עצומה מגיעה אליך מכל הכיוונים
ואני לא מתכוון על חיבוקים של האערסים המגעילים עטורי
הגורמטים. אני לא מדבר על חיבוק של סבתא, אמא, אבא, אחות ואח.
אני מדבר כאן על חיבוק של החברים הכי טובים שלך אחרי שלא ראית
אותם שבוע שלם והם במרחק של 5 מטר ממך אבל אסור לך ליראות
אותם. אני מדבר כאן על החיבוק שבא מאהבה מאכפתיות מהבן-אדם הכי
חשוב לך בחיים. במקרים מסויימים החברה, הידידה הכי טובה, החבר
הכי טוב.
תנסו פעם לקבל חיבוק ביומולדת במקום מתנה ולא תתחרטו תשתדלו
שהוא יהיה מהקרובים אליכם. אין מתנה יותר יקרה מזאת,לחמדנים
במיבינכם. כזאת מתנה כמו רבות אי אפשר לקנות, אז מה יקנו לך
ליומולדת? בגדים? תכשיטים?  תעצרו רגע ותגידו לי עכשיו מה יותר
שווה מחיבוק ויש רק דבר אחד וזה ההרגשה שליפני החיבוק בכל אופן
לכל אלה שאיי פעם פגעו בחברים שלהם, החברים הכי טובים שלהם
תלכו ותבקשו סליחה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. כי אל תישכחו דבר
אחד החיים קצרים מידי, הלא רק ליפני יומיים הייתם בבטן של אמא
ותוך יומיים תמצאו את עצמכם בתוך ארון מכוסים...

חיבוק כמו עוד מספר דברים יכול לעזור לך במצבים קשים כמו מצבים
של עצבות, לדוגמה כשמישהו קרוב אליך חס וחלילה קורה לו משהו
ואתה צריך תמיכה כדי לעכל את מה שקרה ומישהו בא ומניח את היד
שלו על הכתף שלך הוא מראה לך שהוא שם ואתה יכול לבוא אליו מתי
שאתה רוצה ולעשות את הדבר השני שיכול לעזור לך כשעצוב, כמובן
ליבכות, זו התרופה המשחררת אשר אתה כבר לא מתייחס לכלום ולא
אכפת לך שיראו אותך במצב בו אתה הכי שבור והכי פגיע. אך אם אתה
לא אוהב להיות עצוב בכלל ואתה בדרך כלל בן אדם שצוחק אז יש
תרופה מאוד נחמדה, קוראים לה "ההומור השחור" שאתה פשוט צוחק על
מה שקרה או על דברים אחרים שקרו כמו לשיר את השיר "חורף 73" עם
כפיים או לשיר את השיר "אני הולך ליבכות לך" עם המוזיקה של
השיר "אני פורים אני פורים" אך אל תגזימו עם זה יותר מידיי.

בואו ניקח מצב: חבר שלך או ידידה שלך בוכים אתה שואל "מה קרה?"
והם לפתע משום מקום אומרים לך בעצם שאתה אשם והם בוכים בגללך.
ואתה? אתה לא יודע מה לעשות בכל אופן כנראה שכבר עשית אז אתה
מברר ושואל "מה עשיתי?" והם מסבירים לך שאתה כבר יודע ואתה
צריך לדעת ובסוף  מה שקורה הוא שאתה עוד פעם לא מבין למה אתה
האחרון לדעת הכל במיוחד אם לא ניראה לך שעשית משהו. אתה כבר
חושב על דברים לא מציאותיים מרוב אי ידיעה ובסוף, מה קרה? זה
לא היית אתה זו הייתה סך הכל אי הבנה קטנה. יופי.. ושוב מי
אשם? אתה!

או לדוגמה שאתה שואל מה קרה והם אומרים לך אל תיתקרב אליי
ותתרחק ואתה עושה כך כי זה מה שהם ביקשו  ואם הם מבקשים ככה אז
כנראה שזה הכי טוב בישבילם. אבל לא!!! אחר כך הם צועקים עליך
למה לא היית שם... אבל יה דפוקים! אתם אמרתם לי ללכת. ושוב
פעם הסביבה מאשימה אותך ואתה לא עשית כלום ומה שעשית היה מה
שהם ביקשו ממך. אז מה שאני עשיתי הוא הפוך ממה שביקשו ממני ואז
גם כן צעקו עליי. טוב, אז מה עושים? כמו שכבר אמרתי החברה
דפוקה!!! אז אולי עוד קיץ ניפגש ואולי...לא!!! עדיף שלא ואולי
אם בעצם אנחנו גם ככה לא ניפגשים אנחנו סך הכל רואים אחד את
השני אחרי הכל כולנו חיים ביקומים מקבילים ואין באמת רק עולם
אחד.


היקום המקביל

בטח יצא לכם לא פעם לחשוב קצת בצורה מעמיקה על ניפלאות היקום
ובטח אמרתם גם "איזה יום יפה מחכה לי" או משהו דומה לזה או
ההפך המוחלט לכך. ובטח חשבתם גם על מה היה קורה אם...
אם הייתי עולה על האוטובוס ולא מפספס אותו
אם הייתי מנשק אותו ולא מחייך כמו צנון
או כל דבר הדומה לזה...

והנה באה לכם התשובה: לכל יקום או יותר נכון נתחיל מההתחלה, יש
יותר מיקום אחד ועכשיו שיש לכם את כל מה שדרוש, אני מניח, בכדי
לשמוע את ההסבר אז אני ימשיך. לכל יקום יש את המרכז שלו והמרכז
ניקווה על פי היגיון שמסביר ככה:
בכל יקום יש מיליוני אנשים מתוכם ישנו רק איש אחד שהוא באמת
אמיתי והוא אתה. היגיון זה מסביר את העיניין של האל שאני קורה
לו גורל וגורל קובע את המרכז שלכם או יותר נכון אתם שולטים
באופן ישיר על הגורל כלומר מעשה=תפנית בגורל. עכשיו כאשר אתם
יודעים שיש יותר מעולם אחד ובכל עולם אחד ישנו אחד שהוא המרכז
והוא אתם, אז איך הקשר שלכם אל כל שאר האנשים שכביכול נימצאים
בעולמכם אז גם לכך ישנה תשובה או יותר נכון מספר הסברים:
ההסבר הראשון מתבסס על אותם מיקרים שאתם הולכים ברחוב ורואים
את אותה סיטואציה או יותר נכון מצב שקבר קרה לכם בעבר ואתם
משתגעים ממנו או במילה אחת: דה ג'ה וו. בעצם מה שקורה במצב הזה
מוסבר על פי ההסבר הבא שהוא החלום כאשר אדם הולך לישון הוא
בעצם הולך לארח חברה ליקום המקביל כלומר ליקום של מישהו אחר
מהיקום שלך וליפעמים נוצר מצב שהדבר מתרחש בשתי העולמות יחדיו
או ליפעמים שאתם מרגישים שאתם באמת מרגישים בתוך החלום זה יכול
ליקרות כאשר יש קשר חזק בין שתי העולמות או אנשים...

שאתה מדבר עם מישהו אתה בעצם מדבר עם עצמך, אתה מסתכל על החיים
בצורה אחרת ככה ובטח עכשיו אתה מתחיל לחשוב איזה מטומטם אני כי
אם הוא צודק אז אני מדבר המון ועוד עם עצמי. אז אתה לא מטומטם
זה פשוט מהות החיים אין לך ברירה אתה חייב לדבר עם עצמך כי אין
עוד אנשים אמיתיים כאן. זו מאין תיאוריה אתם לא חייבים להאמין
בזה אבל בעצם אתה מדבר עם מישהו שים לב שאתה אף פעם לא תוכל
באמת לדעת מה הוא יגיד או יותר נכון מה הוא היה אומר אם לא
הייתם שואלים או משהו בסיגנון. אך מה לעשות שבעצם אתה זורק
מילים לאויר ואין שום משמעות למה שאחרים יגידו לך כי בעצם הם
חסרי משמעות כי לא באמת מישהו אומר את זה. יותר נכון זו מאין
הזמנה שלך לעולם של עצמך אתה מזמין מישהו שהכרת בעולם ואתה
מזמין אותו לעולם שלך מה שבעצם קורה לך כשאתה חולם ואז ניפגש
עם אנשים. לכן חלום ניראה ליפעמים כל כך אמיתי.




                           פרק 2
                     
                  לאט לאט מבינים מה קורה


רעש חזק פיתאום נישמע ואחרי זה אנחנו מוצאים את עצמנו במקום
אחר מקום מוזר מאוד. אנחנו מתחילים לטייל שם כשלפתע אנחנו
מוצאים מחברת אני מתכופף ובזהירות מרים את המחברת שהייתה
ניראית כמו ספר עתיק אבל שפתחנו את המחברת היה בעמוד הראשון:

"מי שקורא את זה על אחריותו בלבד אבל אם אתם קוראים את זה אין
כבר מה לעשות איתכם כי יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות לכם.
אם אתם רוצים תיקראו אם לא אז אל תיקראו, זה באחריותכם"

בסוף העמוד היה חייכן צהוב עם לשון בחוץ אבל הוא היה ממש מפחיד
ומצד שני הוא היה ניראה רגיל. אחרי שסיימנו לקורא את הדף
הראשון לפתע הספר העביר מעצמו דף, ושם היה שיר שמישהו כתב אותו
אבל את השיר לא בידיוק קראנו השיר יותר נכון הקריא את עצמו
כאילו הספר התחיל לדבר:

"ושוב אני באותו המצב
בו מסתיים וניגמר עוד שלב
בו החיים מתחילים וממשיכים מחדש
בו אני אני אחראי ומודע למעשיי
בו אני יודע מה קורה סביבי
מודע למעשיי ולדבריי
ומתעד דברים אשר לא אחזור בי
מילים אלו נכתבות בהתחלה
כמעין היתחייבות ריגשית
אשר אני חייב לעצמי
ומודע לעובדה כי האושר
הוא התרופה למחלה
לסוף ולהתחלה
מעגל אין סופי של התחלות
המיסתיימות כהתחלה
וניגמרות כסיומת
מבראשית"


כאן כבר אנחנו מוצאים את עצמנו כמו באגדה או יותר נכון דימיון
אבל אני מנסה להחזיר אותנו לאט לאט אל המציאות ואז אני רואה
שאנחנו בעצם בבית שלנו אבל ביקום אחר הכל אותו דבר חוץ מזה
שהכל הפוך ממה שיש בבית האמיתי. החלטנו בינתיים ללכת קצת לראות
איפה אנחנו עד שבעצם הגענו לבית שלי, שם כבר היה מאוחר אמא לא
הייתה ערה השאירה פתק שהיא הייתה ממש עייפה ומקווה שנהניתי
היום. אני בכל אופן עליתי לחדר ואחרי דורון והוא התקשר לאמא
שלו ואמר לה שהוא נישאר לישון אצלי ובאמת הלכנו לישון מיד אחרי
שהוא ניתק.

בבוקר קמנו כאילו כלום לא קרה אני לא יודע אם שחכנו מזה או
שפשוט העדפנו להדחיק בכל אופן ירדנו למטבח ואכלנו ארוחת בוקר
רגילה חוץ מזה שהיא הייתה ממש מצחיקה כי פשוט סיפרנו בדיחות כל
משך הארוחה והיה ממש נחמד.
עלינו לחדר להתלבש כי רצינו לצאת קצת לטייל. יצאנו ולקחנו
איתנו את הנרגילה כי סוף כל סוף אפשר לעשן בשקט אמא עובדת ואין
לימודים כלומר אין אפשרות שאמא תדע. אחרי שאיזה חצי שעה טיילנו
בכל איזור הבית שלי, יש לציין שאני גר ליד וואדי ממש נחמד מלא
ירוק ושם טיילנו, החלטנו לשבת אנחנו מוציאים את הנרגילה
ושומעים רעש קטן מתוך התיק.
אנחנו מסתכלים פנימה ורואים מישהו קטנצ'יק והוא כל הזמן צעק
"קוראים לי איציק!!! קוראים לי איצק!!! קוראים לי איציק!!!" עד
שדורון הכניס לו כאפה ואז הוא אמר "אני לא יודע מה הולך כאן
אני לא יודע איך הגעתי לכאן ויותר גרוע אני לא יודע איך לחזור"
אז הרגענו אותו ואמרנו לו מה קרה ושכניראה איכשהו הוא ניכנס
לנו לתיק.
 
הוא אמר שהוא ניזכר פיתאום בהכל והספר הזה זה בעצם הוא... הוא
מאין יצור משנה צורה. ועכשיו הוא צריך להיות איתנו עד שנחזיר
אותו, כל הסיפור הזה נישמע לנו מגוחך אז בעטנו בו לקיבינמט
ובאמת לא שמענו ממנו הרבה זמן... אבל כל פעם היה קורה שהייתי
קם כמו מתוך חלום שבו חלמתי על כל מיני שירים, וכל זה היה נורא
מוזר לי אבל העדפתי להתעלם מזה. בכל מקרה אני ודורון המשכנו
כסידרנו כאילו לא קרה כלום. עישנו את הנרגילה הפעם עם טבק
פירות, שהיה אהוב על שנינו במיוחד למרות שגם את הצמחים אהבנו
נורא וגם היה נורא משעשע אותנו עצם המילה צמחים והיינו צוחקים
על זה הרבה במיוחד שאמא של דורון כל הזמן הייתה צועקת עליו
שהוא משתמש בסמים והוא??? בכלל מת מפחד מכל הג'אנק הזה.

סיימנו לעשן, ארזנו והתפזרנו כל אחד לבית שלו. כשחושבים על זה
לא היו לנו בכלל חברים אחרים היינו תמיד רק שנינו וכניראה זה
למה גם לא היתנשקנו. הגענו לצומת שבא אנחנו ניפרדים נתנו חיבוק
אחד לשני כי אנחנו כל כך אוהבים אחד את השני והלכנו הביתה.
פתאום בדרך הביתה היה קשה לי לנשום לרגע התעלמתי מזה כי אמרתי
בטח זה לא כזה נורא.

המשכתי הביתה אני רואה את הדלת פתוחה קצת שאמא משמיע קולות בכי
וצועקת "אני לא יודע מה להגיד לו, הוא כל כך אהב אותו!!!" אני
ניכנס פנימה ואמא רצה ומחבקת אותי ואני לא יודע למה אבל איכשהו
מתחיל לבכות וממשיך שבעצם אני לא יודע למה אמא מרפה ומושיבה
אותי ומספרת לי איך המשאית של ביצים שהייתה צבועה בצבע כחול עם
כל מיני ציורים של תרנגולות  והיו לה גלגלים שחורים חדשים
ושבכלל המשאית שהייתה חדשה משנת 2000 עלתה על מישהו בגיל שלי
בשם דורון.


סוף.

לפני שסוגרים את זה ומעבירים דף...
דורון מת בעקבות הגורל וחשוב להבין את זה. לא מצוין שאחרי
שנודע שדורון מת שהחבר שלו בכה. כי הוא לא. הוא ידע שזה מה
שייקרה ובעצם רק שתדעו החבר של דורון, דורון והכותב עצמו הם
אותו אחד. לכן אם לא הבנתם מי הרג את מי ולמה אז אנשים משתנים
וזהו זה... אם לא הבנתם עכשיו אז אני עצוב.