[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי גלבוע
/
בום בום בום

השמיים בחוץ כחולים. יום יפה היום, כמו מתנה. חאלד קם במיטה
זרה, בבית זר.  מצחצח שיניים, רוחץ פנים. אפילו מתגלח. זה לא
רק כדי שלא יחשדו, זה גם כדי להרגיש טוב. העולם נראה טוב יותר,
כשאתה נראה טוב. אין זמן לארוחת בוקר, אבל כוס קפה וסיגריה
חייבים. קפה שחור וחזק מתבשל על הגזיה, והקור בחוץ מוסיף
ואומר: בוקר ירושלמי. ככה גם ברמאללה, איפה שחאלד גר. אבל היום
הוא לא יראה את המסגד שלו, ולא יוכל לנשק את אשתו בבוקר, לפני
העבודה.

השעה 6:30, ובחוץ כבר מתחילים לטפטף אנשים לעוד יום רגיל. חאלד
מסיים את כוס הקפה. הוא רוצה עוד אחת, אבל כבר אין זמן. הוא
לובש את הסוודר, ומכין את התיק. בפנים הוא מכניס כמה ספרים
שקנו בשבילו. אחר כך הוא ניגש לאמבטיה, ומפרק את האריחים מתחת
לכיור. שם, בתוך הבור, מחכה לו החבילה שכבר יומיים הוא לא
מפסיק להתבונן בה. הוא לוקח אותה בזהירות ומחבר את החוטים, כמו
שלימדו אותו. אז הוא מכניס אותה לתוך התיק, ומנסה לשלוט מעט על
קצב הנשימה. אין זמן אפילו לתפילת בוקר, אבל מה שהוא עומד
לעשות היום שווה אלף תפילות, אז יסלחו לו אם הוא פספס אחת.

עכשיו חאלד מנסה להיזכר אם הוא כבר דאג להכל - מכתב לאשתו, עם
הסבר. אף אחד לא יצטרך הסבר חוץ ממנה, והיא בטח לא תבין. חבל
שאי אפשר להתקשר! אבל זה אסור. הוא מסלק את המחשבות האלה
מראשו, אבל פניה שוב ושוב צצים ועולים מול פניו. זהו, הוא יוצא
מהבית ונועל אחריו את הדלת. מצחיק, הבית האחרון שהוא רואה זה
דירה שכורה, ריקה. הוא בודק שוב את התיק, לראות שהכל בסדר,
ומתחיל ללכת לתחנה. אז מה בעצם אני עושה כאן? אין טעם לשחזר.
מי יודע אם זה בגלל אבא, או עאבד שנהרג בשנה שעברה, או בגלל
השלושים שקל שהוא מרוויח בחודש, או כי סתם העתיד נראה דומה.
הכי טוב לא לחשוב על זה, כי אז הכל יהרס. צעד אחרי צעד, מבט
ממוקד ברצפה. הוא מרים את הראש כדי להסתכל על הרחוב, על
המכוניות. הנה מרצדס בדיוק כמו של דוד פחמי, שארגן לו את כל
העסק הזה. והנה התחנה. הוא חושב על המספר - 20 - כל כך עגול.
כבר יומיים הוא עובר על המסלול, והוא כבר יודע אותו בכל-פה.
יכול היה להיות נהג אוטובוס, צוחק לעצמו. בפנייה ליד הבניין
הגבוה זה צריך לקרות. מקום טוב, אמרו לו. קצת חבל לו שהוא לא
יוכל לראות את הנצחון אחר כך. אבל הבנים שלו יראו. יהיה להם
אבא שיוכלו להתגאות בו, ולא רק לרחם עליו שהוא לא מסוגל לפרנס
אותם. רמזי עוד לא מבין, רק בן 3. אבל אחמד וראשיד כבר גדולים.
הם ידעו בדיוק על מה הוא חשב. רק שזה לא יכניס להם רעיונות
לראש. מישהו צריך לשמור על המשפחה, בכל זאת. הוא מתאפק כבר
חודשיים לא לגלות להם. מאז שקראו לו הוא צריך לשמור סוד, וכל
הסיפור הזה קצת מסעיר.

הנה באים עוד אנשים לתחנה. חאלד קיווה שיהיה שם לבד עם עצמו,
אבל עכשיו הגבר הזה והאשה הזקנה. יהודים? בטח יהודים, איך לא.
הם חושדים בו? הנה, יוכל לברוח לסמטה כאן. לא, בטח אין להם
מושג. ליתר ביטחון הוא מוציא מהתיק את העיתון ומנסה לקרוא.
האותיות רק רצות מול העיניים. נו, שיבוא האוטובוס.
הנה, הם עולים. הוא עולה אחרון, ומחפש את הארנק. איפה הוא,
לעזאזל? איפה הארנק הזה? הוא מחטט בכיסים ומוצא שם כמה מטבעות.
חסר עשר אגורות. הנה כבר כולם מסתכלים עליו. רק לא להזיע, לא
להיראות עצבני. האיש עם הכובע במושב הקידמי מציע לו 10 אגורות.
הוא לא רוצה, אבל הנהג מתעקש לנסוע. הוא מודה לו, מנסה להסתיר
את המבטא, אבל זה לא ממש מצליח. הוא מקבל כרטיס, והולך אחורה.
כמו שאמרו לו, הוא מתיישב במושב שליד הדלת האחורית. לא הסבירו
לו למה, אבל הוא הבין בעצמו.

מתיישב ליד החלון, וצופה החוצה. הרחוב זז לו מול העיניים,
מצייר צילום אחרון של סרט, הסוף המפתיע. התיק בין הרגליים,
העיתון ביד, לכל מקרה. לידו יושבת איזו בחורה יהודיה וקוראת
ספר. הכל עניין של כמה דקות. הוא עוקב אחרי המסלול - הנה
הגינה, והנה הפניה הכפולה ימינה. עוד ועוד אנשים עולים
לאוטובוס. מי מהם שונא אותו? את מי הוא שונא? אי אפשר להתחיל
את זה עכשיו. מי שיעלה יעלה, ומי שיורד שיירד. הכל עניין של
גורל. האיש עם הכובע במושב הקדמי עדיין נמצא, ורק זה קצת
מפריע. בכל זאת הוא עזר לחאלד. חאלד מכניס את היד לתוך התיק,
ממשש את החבילה בזהירות. הנה החוט שצריך לחבר, והנה המקום
שאליו מחברים. הוא מוציא את היד ומניח אותה על ברכו.
זהו, עוד שתי תחנות. תודה לאל, האיש עם הכובע ירד עכשיו. הדופק
של חאלד עולה, אבל כבר לא צריך להרגיע אותו. זה כבר ממילא לא
משנה. המושב לידו ריק עכשיו, אבל כל האוטובוס מלא אנשים. והנה
התחנה מתקרבת. אפשר לראות את הבניין הגבוה. אנשים עומדים
בתחנה. יש שם קבוצה של ילדים קטנים, בטח בדרך לבית ספר. עכשיו
חאלד מציץ בשעון - קצת קשה לקלוט את השעה. היד נכנסת שוב לתיק.
והנה שוב החוט. הוא מקרב את החוט. הדלת נפתחת, אנשים עולים
ויורדים. הילדים צוחקים. מישהו יושב לידו. העיתון נופל לרצפה.
השמיים כחולים כל כך, בחיים לא ראה אותם ככה. בחיים גם לא
יראה. הדלת נסגרת, והאוטובוס מתחיל לזוז.

הרעש של הרחוב מתפוגג לאט לאט, עד שמשתררת דממה. חאלד עומד
ומתבונן אל האוטובוס הממשיך בנסיעתו, מוציא סיגריה מכיס
החולצה. מצחיק, הוא חושב, שהבאתי סיגריות. אבל מזל. הוא מכניס
את היד לתיק וקורע את כל החוטים. אחר כך חוצה את הכביש, ומחכה
בתחנה לכוון ההפוך. הנה באים עננים של גשם. חאלד מתבונן בהם
ומחייך. יום יפה היום, כמו מתנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דמיונו של בוש
לקוף מפליא אותי
יותר מחרמנותו
של ביל
למוניקה...


אני, בשיחה עם
חבר בטלפון


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/3/03 17:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי גלבוע

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה