זה לא שהוא תכנן את זה ככה, אבל ככה זה קרה. בהתחלה הוא נסע
לחודש-חודשיים ואז חזר. אבל אחר כך הוא שוב רצה, והפעם נשאר
קצת יותר. וקצת יותר. מיכל התקשרה לשאול אותו מה קורה, אבל הוא
אמר לה שהעיסקה מתעכבת והוא חייב להישאר כדי לסגור אותה. היא
לא האמינה לו, אבל מה זה משנה. כן, עם המשפחה הוא שמר על קשר
אבל כשהוא הפסיק להתקשר לחברים הם הפסיקו להתקשר אליו. אפילו
מוטי שהיה שולח לו ג'אנק מייל כל שבוע פשוט הפסיק. ואחר כך כבר
מה אפשר לכתוב? בטח לא להתקשר.
בבן-גוריון אף אחד לא חיכה לו, וגם הוא לא חיכה לאף אחד. רק
השמיים הכחולים אמרו שלום חטוף לפני שהמשיכו בשלהם. רק בחדר,
במלון, אחרי הארוחה שהזמין משירות החדרים, הוא עקר את הטלפון
מהקיר וניפץ אותו על הריצפה לחתיכות קטנות קטנות קטנות.