אני מתרוצצת מפינה לפינה עם חיוך מלוטש על פניי
ומשתתפת במשחק שלא לרוחי,
משחק אחיזת העיניים.
החוקים אינם נהירים לי, ומהלך המשחק נסתר אף הוא מעיני,
רק כלל אחד חוזר על עצמו בעקביות -
אני מותשת ופגועה בסוף כל סיבוב.
אני רודפת אחרי תחושת השייכות
כמו סוס אחרי גזר.
אך את הגזר מחזיק עם כבל הרוכב שעל גבי התמקם,
וכל נסיון לתפוס בו ולאחזו בחוזקה
מרחיק את הגזר ממני ואני נותרת רעבה.
תוהה אני מתי אעיז לשבור את כלי המשחק
להתיישב על הלוח עד שישוכתבו הכללים מחדש,
ואולי אני אפילו אשרוף את הגשרים מאחוריי
ואנשום אוויר טהור לגמרי בפעם הראשונה בחיי.
אך עד בוא היום הזה עליי לאגור כוחות,
ולהתכונן לעוד סיבוב מייגע במשחק השטויות.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.