תולעים המכרסמות מבפנים,
הרוח את המפרשים עוזבת.
שלום לך מכרה וותיקה,
חזרת אליי הרגשה מוכרת
הלא זאת את ולא אחרת.

לאחר כל תנודה במי אגם צלולים
מבליחה את ממעמקי ליבי
מתמקמת במרכז גרוני וההגיון ממני בורח.
האם עליי לפרוץ לך את הדרך למורד לחיי,
או שמא להחניק אותך חזרה למסתור?

כל קול וכל שתיקה
נותנים לך כח לגבור עליי
איך אוכל לחסום אותך?
כיצד אנסה לחסן את עצמי?

יושבות יחדיו ומחכות לסימן שיתיר את כבליי
הוא אינו מבושש לבוא - לעולם לא
ובמכת חרב ניצחת מדחיק את הסימנים שקדמו לו
ויחד עמם את עוזבת אותי, פארנויה,
ומחכה בסבלנות להזדמנות הבאה להשתלט על מוחי.