לשכב לבד, בריקנות שבתוכך, להתחבר לאנושיות שבך
ולגלות שאין תכלית, אין תכלית לחיים המאוסים,
לכל הלאות שמצטברת בתוכך, לאמת הכאובה,
לנכונות המזוייפת, הכואבת, המפציעה בתוכך
כמו השחר הבוער, שכמו לעג לך אומר:
יום חדש, חדש וישן
ללא שינוי מהותי, יום רודף יום,
דקה רצה אחר דקה ושנה חופפת שנה
ואתה נשאר כפי שאתה, רק מזדקן, מאפיר
כמו הנשמה המפופקפת שבתוכך
מתחבר לאנושיות מזוייפת
מזו אנושיות?
מהי המהות? מהי?
היא לא נמצאה, היא לא עומדת במבחן הזמן,
במבחן המדע, היא אינה קיימת,
אנשים רודפים אחר עצמם, אחר זנבם
אחר שובל האור האפור
ואנו מזדקנים, מתעמעמים
כובים, כואבים ובוערים
כמו נר ביום גשם סוער
כמוני,
בכל יום שעובר.