עכשיו אני כותבת לך בפעם האחרונה, הדמעות כבר לא מרטיבות לי את
הדף ומורחות את העט השחור,
והידיים שלי, אותן ידיים שאהבו כל כך לחבק אותך כבר לא רועדות
לי.
מבעד לערפל שבעינייך אני עוד יכולה לראות את האדם שבך, אותו
אדם שנעלם מאחורי הבלבול והשכחה.
אני יודעת שאתה לא זוכר מי אני, אני יודעת שאתה מביט בפניי ולא
מזהה, אבל לא אכפת לי.
אני כותבת לך בפעם האחרונה כי זה כואב לי מידי, כואב לי לדעת
שאת מכתביי אתה לא קורא ושאת ידי שמלטפות את פניך אתה לא
מזהה.
קשה לי לראות את פנייך המבולבלות מביטות בי בעצב, קשה לי לראות
את התסכול הגדול שלך שאתה מנסה להיזכר ולא מצליח.
אתה היית הכל בשבילי, היית האור והחושך השמיים והאדמה, כוכב
מאיר בשמי הלילה, היום אין כוכבים, היום השמיים שחורים לגמרי.
אתה שוכב במיטה עם הסדינים הלבנים וחייך חיוך חסר משמעות ושמחה
לכולם.
מנסה להוציא משפט ומסתבך בין המילים, מספר על מערבולת של
תמונות וזמנים שמתרוצצות לך בראש.
נעלמת לי, נשאבת לתוך השכחה.
אני יושבת ליד מטתך ומסתכלת עלייך ישן אתה צועק, צעקה חדה
מצמררת אני אוחזת את ידך ואתה שותק פותח את עינייך מביט עלי
אומר שאתה זוכר ואני רואה בעינייך שלא, הכרתי אותך יותר מידי
טוב, אתה לא יכול לשקר לי אני לוחשת ואתה מביט בי במבט מבולבל
אתה לא זוכר.
האיש בחלוק הלבן אומר שהכל נמחק שאין לך סיכוי ואני באה כל יום
מביטה בך שעות ואתה מחזיר לי מבט חלול.
היום זאת הפעם האחרונה, אתה זקוק לי הם אומרים בקול עצוב ואני
יודעת שזה לא נכון, אתה לא זקוק לי מעולם לא היית, זאת אני
שזקוקה לך, בגלל זה אני הולכת, כי אין כבר אתה, אתה נבלעת בתוך
הבלבול והשכחה האין סופית, מכה אחת בראש שהעלימה ממני אותך,
שלקחה אותך בכוח, תחזור אני מנסה לצעוק לך בחלום, ורואה איך
אתה הולך ומתרחק, אני עדיין צריכה אותך, אני עדיין קטנה מידי
אני צריכה אותך שתוביל אותי שתיתן לי יד, שתראה לי את הדרך,
מסתכלת במכתב שנתת לי יום לפני התאונה אמרת לי להיות חזקה
הבטחת שתמיד תהיה איתי, למה אתה לא יודע לקיים הבטחות?